אומרים לנו שיש ברוס אחר – האוסף המשולש של ספרינגסטין

המוזיקה של ברוס ספרינגסטין מייצגת את כל מה שטוב ורע באמריקה. המשונה הוא שהיא עושה את זה בו זמנית. אין דרך להתחמק מזה שהאהבה או השינאה שלך לספרינגסטין נובעות מזה שהוא מגלם בדמותו את הג'וקר האמריקאי המושלם -שומר תמיד על מבט חצי מיוסר וחצי מחויך.

כבר שלושים שנה שספרינגסטין מתמרן בלב המיינסטרים האמריקאי, חותך ביד אחת ומחבק ביד השניה. הוא יוצא בשיר זועם ונוקב נגד שוטרי משטרת ניו יורק אשר יורים מהגרים רקבגלל שהעור שלהם לא אמריקאי מספיק, ועדיין המוזיקה שלו נשמעת כמו המנוני בייסבול מושלמים. הוא עולה על הבמה עם ג'ינס וחולצה מביתם של מעצבי על ועדיין הוא מתעקש להכתים אותם בזיעה כמוסכניק פשוט. נדמה שלאורך השנים, הפנים ספרינגסטין את הפרדוקס הבסיסי שטמון בהיותו הגיבור האולטימטיבי של מעמד הפועלים האמריקאי, כולם רוצים גיבור לשאת אליו עיניים ומצד שני אף אחד לא רוצה שהגיבור שלו יסתכל עליו מלמעלה.

את האוסף החדש, והמאוד לא ממצה של של ברוס ספרינגסטין, ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות. הדיסק הראשון מעורר הכי הרבה עניין, והוא עוסק בברוס של הסבנטיז עם עיניים סקרניות ותאבות חיים, ילד הפלא מג'רזי בן העניים שכתר מושיע הרוק הונח על ראשו כמעט בכוח.

בניגוד לפאנקיסטים שצצו במקביל לו בבריטניה, ברוס ידע שאנרכיה זה רעיון נחמד, אבל הוא לא יכול להחזיק מעמד כמערכת חיים חברתית. בשנים אלו הוא היה הדבר הכי קרוב שניתן ל-"פאנקיסט נחמד". הקונצרטים הארוכים שלו היו חוויה דתית למעריציו שראו בו כמשקף הנאמן ביותר לאיך זה מרגיש להיות איש צעיר הבוער בפרברים עם תחושה שאין לאן ללכת .

ספרינגסטין  מצידו ידע לכתוב אפוסים אמריקאים כמו דילן בסיקסטיז.  בניגוד לבוב הוא נשאר תמיד ישיר ועממי העובדה שהוא לקח את הפיזיקליות הרוקית של אלביס וצרף לה נוכחות קולית של זמר סול הפכו אותו בעצם לעסקת חבילה אולטימטיבית לקהל ההמונים האמריקאי. למרות שזה נראה כמעטו מובן מאליו שהוא יהיה כוכב ענק,  חרשו ספרינגסטין ולהקת האי-סטריט בנד את ארה"ב במסע הופעות אינסופי ומפרך כשהם מנגנים באקסטזה פראית כאיש אחד.  בדיסק הזה מיוצג הצד הסוחף של הסבנטיז די טוב עם האפוסים  כמו SPIRIT IN THE NIGHT ו BLINDED BY THE LIGHT, המצער הוא שדווקא השירים היותר יפים של ספרינגסטין בשנים אלו, אותם יהלומים קטנים אישיים וקטנים שנצצו בחושך כמו  The Angel  המופלא, נשארו מחוץ לדיסק הלהיטים.
עם ההצלחה באה האחריות וספירנגסטין ידע לאזן את הלהיטים שלו עם תקליטים אישיים כמעט אנטי מסחריים בעליל כמו נברסקה אותו הקליט על טייפ ארבע ערוצים ומיוצג היטב באוסף הזה. זהו ברוס במיטבו, צלם מזהיר וחושפני של חלומותיה כאביה שקריה וטירופה של סברביה – אותה מדינת פרברים אינסופית השוכנת בשולי הערים. ברוס נתן פואטיקה לרוח הנעורים היוצאת מדי יום שבת לדהור ברחובות הריקים בחיפוש נואש אחרי הווה אחר ועתיד שונה מהכלא עם הגאראז' ושביל הגישה. דווקא הברוס הזה זכה למעט הכרה בישראל,  וחבל שכן ברוס המתבגר היה אחד מהמוזיקאים הכי סוחפים מרגשים ומדוייקים על הפלנטה.

הדיסק השני מתחיל בברוס "הרע" של האייטיז. התבוננות בבחירת השירים, מבהירה כמה מורכבות שנות השמונים לספרינגסטים העורך את האוסף, עם הקריקטורה שלו  כמלך מלכי רוק-האיצדיונים מאז. נפוח שרירים כמו בן דודו המעוות של רוקי "רמבו" סטלונה, צורח ה"בוס" כשורידיו משורגים, וסרט לראשו.

"Born in the U.S.A" אולי השיר הכי פחות מובן בקריירה שלו, מה שהתחיל כשיר מחאה נוקב נגד ארה"ב הפך להמנון איצטדיונים ולשיר המענה שבויים בגואנטמו ביי. ספרינגסטין יכול לנסות ולהתחמק מפה עד הודעה חדשה. אבל מי שהפך את השיר ההוא להפקת פאר של וולט-דיסניות  כוחנית זה ברוס בעצמו.  העידן הרייגני הפך את בן הפועלים לסופר סטאר ברמה העולמית, ומה שנראה כמו הגשמת החלום האמריקאי הפך לשיעור מזהיר בכוחו המשחית של הכוח, ספרינגסטין נכנס לסחרור שבסופו הוא מפטר את הלהקה המופלאה שלו, נפרד מאישתו והופך לאדם מבודד בלב היכל התהילה שלו.  המוזיקה שהוא יצר באותה תקופה היתה נפוחה, גדולה מהחיים, ועל גבול המקדונלד של הרוק. קשה וכמעט שלא יאומן שמדובר באותו אדם שכמה שנים לפני כן הוציא יצירות מופת מתחת ידיו. העידן הזה זוכה באוסף ליצוג בשלושה שירים בלבד!! כמעט כדי לצאת ידי חובת "אוסף להיטים"  ולהמשיך הלאה.

החל מאמצע האייטיז ולאורך הניינטיז ברוס משנה כיוון שוב. הדהרה הפראית ברחובות התחלפה במשברי אמצע החיים והתבוננות פנימה. הוא זוכה באמינותו מחדש שהוא שר על טרדות האהבות והאבהות, על חשבונות הבנקים המרוקנים של אנשי השומקום השוכנים בלב אמריקה, אלו המביטים בפרצוף דומם עם באדוויזר ביד, כיצד החלום האמריקאי חומק מהם והותיר אותם בחצר האחורית של הפרברים.
החלק הזה מצויין. וחבל מאוד שדווקא תקליטו הכי טוב בעשורים האחרונים לטעמי "רוחו של טום ג'אד" (אסופת שיר פולק מורבידיים על דרום ארה"ב) מיוצג פה בשיר אחד בלבד. הדיסק נחתם בברוס של השנים האחרונות- פוליטי מצד אחד ומאוד נחמד לקהלו, מחוייב לגוד-טיים, אבל מנסה לשלב את זה עם המודעות החברתית והמצפון שלו. ככזה הוא נמצא בפאזה הכי מצליחה שלו מסחרית אבל ברמה האמנותית, בשנים האלו ברוס הפך להיות אמן שמעניין בעיקר אמריקאים שהתבגרו איתו. קשה להאמין שמישהו שלא שמע אותו עד עכשיו, ימצא בו הרבה עניין בזכות תקליטו האחרון, ואכן כזה הוא המקרה שעולה מהדיוידי החדש שיצא במקביל לאוסף ובו מתועדת בצורה מרהיבה הופעה שלמה של ברוס ספרינגסטין מלפני שנה בברצלונה. מי שאוהב אותו יתמוגג מכל רגע מי שלא, עושי לתהות מה ההתלהבות ממלך רוק האצטדיונים. ואם תרצו להסביר לו, כוונו אותו אל אוסף שנות השבעים של ברוס.

הדיסק השלישי של האוסף הוא דיסק בונוס במהדורה מוגבלת המרכז מספר רב של קטעים שלא יצאו עד היום. בהתחשב בעובדה שברוס כבר הוציא קופסאת דיסקים מרובעת (!) של קטעים נדירים שכאלו, ברור שמדובר על תחתית התחתית של החבית ובהחלט הדיסק הזה אינו שווה את המאמץ. מצד שני הטירוף להשיג כל קטע-נדיר ככל שיהיה – הוא בדיוק מה שהופך את הפנאטים לכאלו, ממילא הביקורת הזאת כלל לא מעניינת אותם והם יקנו כל דבר של הבוס ויהי מה.

המלצה אישית שלי? עזבו אתכם מהאוסף הזה. לכו להכיר את ה"תמצית" של ספרינגסטין החולם הצעיר ממהסבנטיז בתקליטים מופתיים כמו  The Wild,The Innocent, And the E Street Shuffle,  את הפורטרט הכרומטי בשחור ולבן  של נברסקה,  ומעל כולם את ברוס של The Ghost Of Tom Joad  מפוכח, מפוקס, כואב ודואב,  כמו אב האומה המקונן על קריסת האימפריה מבפנים.

באמת מזל טוב – הצעות לשירי חתונה קצת אחרים


אברהם ושרה חביב ז"ל יום הנישואים 17.10.47 בקיבוץ הגושרים

בגילי הם נופלים כמו זבובים על שרבט. חתונות מימין, וחתונות משמאל. כמו אצל יוסי בבליקיף גם אלי הגיעו זוגות מאוהבים  כל הלילה ובאו להתייעץ כ"מומחה למוזיקה". רצו  שאמצא להם את השיר המיוחד להם, ואך ורק להם.  השיר שיעשה את האירוע הזה למשהו יחודי באמת.  רק לא "בואי כלה" או "התנשאי לי" בפעם המיליארד.  אז הנה לרגל  ל"ג בעומר כמה הצעות וערכות חבילה,  עצות ומסקנות לדרך צלחה וחתונה קצת שונה.  וכמובן שאתם מוזמנים לשרשר עוד ועוד שירים שנראים לכם מתאימים בתגובות לטובת אלו שיבואו אחר כך.

קיטץ' מדמם וול-דאן

ניק קייב – SHIP SONG – INTO MY ARM
למה כן ? קיטש מדמם עשוי וול-דאן לדודות ולאחיינים.

למה לא ? כי זה מתאים לכנסיה בריטית, ואין מקום לדודות לעשות לולולולולולוווווו

TEENAGE FUNCLUB – WHAT YOU DO TO ME . –
למה כן ? לחובבי ההומור והגיטרות המכסחות במשך שתי דקות על כל מה שאת עושה לי …. שיר חמוד ומתוק.
למה לא ? כי אחרי כל הדיסטורשנים האלה מגיע כבוד הרב…

בל וסבסטיאן – WAITING FOR THE MOON TO RISE –
למה כן ? "אם יש מקום שאליו אני רוצה ללכת, זה ללכת איתך כי בחלומותי הדברים שאני רוצה ממשיכים להתגשם" ואפילו הדודות ישבעו שזה שיר צרפתי משנות השישים…
למה לא ? כי רק אתם ועוד שני אנשים יבינו מה  לוחשת שם הזמרת של להקת החננות הנחמדים האלו.

בל וסבטיאן – SLEEP THE CLOCK AROUND
למה כן? כי אם יש לך צעדה ארוכה זה חתיכת שיר שבונה אוירה ומתח לקראת משהו מגניב במיוחד. והוואו-וואו של הסינטים נשמעים בדיוק כמו המוח שלך כשאתה הולך להתחתן, בעוד כל האנשים המשונים האלה מסתכלים עלייך….
למה לא ? אין שום סיבה 🙂

AIR – CHERRY BLOSSOM GIRL
למה כן ? כי זה חתיכת שיר חגיגי, עכשווי, ומלאאאא אהבה.
למה לא ? לא יודע, אבל אשתך לעתיד  כבר כבר תמצא סיבה טובה

AIR – CE MATIN LA
מתוך מון ספארי הנפלא. בעיני זה עדיין הקטע האולטימטיבי י ואחד הכי מרגשים כדי להיכנס איתו לחופה.  ממש באך-רך לעידן החלל.
למה לא ?  כי זה כל כך חגיגי שכל מה שיבוא אחרי זה נפילה.

STONE ROSES – SHE BANGS THE DRUMS (ליציאה מהחופה )
למה כן ? כי אחרי הטקס המייגע עם הרב אתה רוצה משהו משמח, וחוץ מזה את זה יזכרו לכם לשנים וזה אחלה שיר שמשמח אנשים .
הבעיה היחידה ? מתחיל טיפה לאט. המלצה ? להגיד לדיג'י שישים רעש של זיקוקים על ההתחלה עד שנכנסת הגיטרה ואתם מסודרים.

MERCURY REV – OPUS 40
למה כן? קלאסיקה בהתהוות, כמו שיר מעוות של וולט דיסני. הבעיה שהקטע המרגש ביותר בתוכו מגיע בערך אחרי שתי דקות.
למה לא ? חוץ מהעובדה שהוא אומר שם משפט אחד על "לילות לבד לצידך " רוב השיר הזוי מכדי להבין על מה לעזאזל הוא מדבר ומה המשמעות של כל זה .

VERVE – BITTERSWEET SYMPHONY
אין על המיתרים החגיגיים האלה, ומרגע שהתופים נכנסים זה יוצר אימפקט חגיגי ביותר ותחושת עילוי רוחנית אם תצרפו את הגיטרות החשמליות שמהוות זיקוקים מסביב ניתן להבין למה זה מועמד רציני להיות  שיר החתונות הקאולטימטיבי  לזוגות רוקרים  שמעוניינים להתחתן עם מעילי עור (לבנים ?:)

הקלאסי המעונב והמזרחי

LEONARD COHEN – I'M YOUR MAN
למה כן ? ברור לחלוטין.
למה לא ? כי אתה בטוח שאתה רוצה להתחייב לכל מה שהוא מבטיח שם 🙂

LEONARD COHEN- DANCE ME TO THE END OF LOVE
למה כן ? "הרקידי אותי לילדים שמבקשים להיוולד, הרימי אותי כמו ענף זית,  והיי לי היונה שמכוונת אל הבית, רקדי אותי עד סוף האהבה"
אפילו הדודות הפולניות יגידו "נו, טוף.   זה מרגש… ".  חגיגי ומלא הומור, מקהלתיעם שירת "לה לה" מדבקת  ומהצד השני יש פה מקום לדפוק מחיאות כפיים באמצע וכינור מזרחי כדי לצאת ידי חובת הדודות המרוקאיות.  בנוסף לכך גם מי שלא שמע את השיר הזה אף פעם בחייו יתחיל לשיר את הלה לה לה לה לה לה בפעם השניה.
למה לא ? שמתם לב מה קורה פה ליונים לבנות בשנים האחרונות?

מוזיקה אינטימית לחתונות קטנות של יום שישי בצהריים אביבי ושטוף שמש

NICO-THESE DAYS
למה כן ? עם כל תזמורת המיתרים שיש כאן זה נשמע בדיוק כמו הכלאה בין הנדל לבין מחתרת הקטיפה מבצעים את מארש החתונה.
למה לא ? כי הטקסט לא בדיוק מעודד חיים ביחד… ומצד שני מי כבר מבין מה היא שרה ?

VELVET UNDERGROUND – I'LL BE YOUR MIRROR
למה כן ?
כי זה שיר כמעט ילדותי ומקסים לכל האנשים ה"מעוותים" בעיני עצמם. וההצהרה הזו "אני אהיה הרוח, הגשם, השקיעה, האור על הדלת כדי להראות לך שאת בבית" נו מה צריך יותר ?
למה לא ?  כי זה מסוג הדברים שאומרים במיטה אחד לשני,  כשאף אחד לא שומע.

 

האולטימטיבי

SPIRITUALIZED – LADIES AND GENTELMENS WER'E FLOATING IN SPACE

למה כן ? תגידו יש שיר יותר מושלם מזה ?
כל כך הרבה אהבה ומקהלות שלמות של ג'יסון ספייסמן מוכפל בשיא היצירתיות שלו. תחושות מלאות התרגשויות מעופפות בחלל החיצון,  ציטוטים מאלביס בשביל הדודות, והצהרת האהבה האולטימטיבית מוגשת בקול סדוק ומלא תקוה.
"כל מה שאני רוצה מהחיים זה מעט אהבה כדי לקחת את הכאב שגודל בצעדי ענק מדי יום"
" אמרו לי שרק טפשים ממהרים, אבל אני לא מאמין שאני עדיין מתאהב בך.."
"אני אוהב אותך כל חיי אז קחי את ידי ונצוף בחלל ונסחף בזמן"
אם לרגע נסיר את מעטה הקיטשיות והדביקות מסביב לעניין, הרי שאם אלו  לא כל המחשבות שמסכמות את האירוע בשיר אחד,  אני כבר לא יודע מה כן.

אייטיזים

קטיגוריה מיוחדת בפני עצמה כי נדמה שבאייטיז התמחו בשירי אירועים.

TALKING HEADS – DREAM OPERATOR
למה כן ? "כי לכל חלום יש שם וזהו סיפורך האישי" חגיגי מהודר מוזר וקצת משונה אבל יש בו הגיון מסויים. מתאים לחתונות של אנשי הייטק בעלי מודעות והומור עצמי (אם יש כאלה בכלל) .
למה לא ? כי אף דודה לא תתחבר לזה

WATERBOYS- THE WHOLE OF THE MOON
למה כן ? בגלל הקצב המצעדי, בגלל החצוצרות, בגלל הפיצוצים, בגללל הלה לה לה, בגלל שאתה תמיד תראה את הירח הצר והיא תראה את הלבנה במלואה (איפה דן כנר כשצריך אותו) ובעיקר בגלל שלשיר הזה כתוב חגיגה על המצח.

THE CURE
LOVE SONG – FRIDAY I'M IN LOVE – INBETWEEN DAYS – JUST LIKE HEAVEN
לקיור יש כמה שירים שמתאימים לכניסה אבל נדמה לי שרוב השירים שלהם מתאימים יותר דווקא ליציאה מהחופה. שמחים ועליזים מאושרים ומלאי קצב. ובאנגלית פשוטה מספיק שגם דודות חרשות יכולות להבין ולרצות חמות חמומות מוח לעתיד

The Royal Family And The Poor – I Love You –  Restrained In A Moment
למה כן ? כי הרבה בוגרי אייטיז יזהו את הקטע הזה למרות שסביר להניח שהם לא מכירים את השם שלו. לחתונות של אנשים שמתלבשים כל הזמן בשחור. לא כל כך חגיגי וציבורי אבל היי זה טקס אלטרנטיבי, לפעמים מותר לנו לעשות דברים אחרת ? לא ? אם הכלה לובשת משהו אחר חוץ מלבן או מאופרת בשחור זה השיר בשבילכם

CINDY LAUPER – TRUE COLORS
למה כן ? למרות שזה היה להיט ענק וידוע, יש בו משהו תמים ואמיתי ובכל זאת האייטיז פגו מזמן והיום זה כבר בגדר שיר כמעט מחתרתי.
למה לא ? כי מעדכנים אותי שגלגל"ץ לא ממש חושבים כמוני 🙂

REM- THE ONE I LOVE
למה כן ? כי זה שיר שיתן בראש לכולם ויוציא אתכם מהחופה בתמרות אש עשן וזיקוקים עם הטקסט "השיר הזה לאחת/אחד שאני אוהב, אשששששששששששששששששש."
למה לא ? האמת היא שזה חתיכת שיר אכזרי אם מבינים את המילים במלואן, מצד שני אתם יכולים להיות בטוחים וסמוכים שאף אחת מהדודות לעולם לא תבין את המשמעות הכפולה של השיר.

NEW ORDER – TRUE FAITH
זה קלאסי ליציאה מהחופה עם התופים שנשמעים כמו מחיאות כפיים וכוסות נשברות בו זמנית, כי מה שיזכרו מהשיר זה את השורה "חשבתי שהיום לעולם לא יבוא.." כי אפילו הרב יתחיל לזוז מצד לצד בקורת רוח. כי גם צלם הוידאו יוכל לעשות לכם אחלה קליפ אחר כך עם מלא חיתוכים מהירים תמונות של איביזה ברקע, וכמובן סלו מושן.
למה לא? הממ  יש למישהו  אקסטה??

TERRY HALL – FOREVER J
(לפני שיצלבו אותי, כן אני יודע שטכנית זה קצת אחרי האייטיז אבל האווירה והכוונה אייטיזיות לחלוטין )
למה כן ? כי זה שיר קיטש-רוק מעולה, כי יש בו את האוירה החגיגית הזו של ציפיה למשהו טוב שיקרה.

כי כל חתן יודע שמה שהיא באמת חושבת זה –  "אתה לא מל גיבסון אבל זה אוקיי, היום יכול להיות יום המזל שלך".   כי יש בו את הבחורה שעושה ברקע "אה אה אה אה" הכי סקסי שאפשר בציבורבלי שהדודות יחנקו מהסושי שהן זוללות בשקט מאחורי ההמונים.  כי יש בו את הKISS ME KISS ME KISS ME  הזה שעושה לך שפתיים אדומות על הפה. כי שיר מעולה אם קוראים לבחורה שלך משהו בJ כמו אהה אההה אוהההה הממממ JULIA נאמר

ECHO & THE BUNNYMEN- WHAT ARE YOU GONNA DO WITH YOUR LIFE ?
למה כן ? תקראו את השם של השיר עוד פעם, כי בסופו של דבר רוב הזוגות שמתחתנים הם כבר באמצע הדרך להיות הבורגנים הישראלים, כי בקול של איאן מקללך יש  הוד והדר כדי שגם אם תתחתנו בחירבה,  זה עדיין יראה כמו ארמון.  כי כלי הקשת פה נפלאים, כי גם כשמתחתנים צריך לדעת להיות אתה בתוך השניים. כי זו הצהרת כוונות כל כך יפה ומציאותית לזוג.

(ולאנאלים וחובבי הדיוק בשנים ראו הערה קודמת 🙂

THE CHURCH – UNDER THE MILKY WAY
שוב האוירה החגיגית הזו, ושוב זה משהו "מוזר בוהק נוצץ ולבן שמוליך אותך לכאן למרות יעודך מתחת לשביל החלב הערב… "  מושלם גם כדי לגשר פערים בין זוג שאחד חובב מוזיקה גוטית והשני חובב מוזיקה סקוטית.  עם חמת החלילים הקורעת באמצע שהיא בעצם סולו הגיטרה שיש כאן.

Talk Talk – It's  My Life

למה כן ? "משונה איך אני מוצא את עצמי מאוהב בך". כי הוא כל כך חגיגי ועם זאת מלא קצב, שעושה לכולם להזיז את הראש למעלה למטה ולחייך חיוך חגיגי.  כי יש לו קליפ נפלא להקרנה על מסך הוידאו עם מלא פלמינגו וגורילות מתנשקות (כל מין בנפרד,  במיוחד בשביל כבוד הרב).   כי מלא ילדות קטנות לא יבינו מי הליצנים האלה שעושים כזה ביצוע רטרו ל NO DOUBT .

למה לא ? "כי אני שואל את עצמי כמה את מחויבת לזה ? אלו הם חיי אל תשכחי" וואחד תהיה גדולה לשים על מישהי ביום שבו אתה כבר אמור לדעת  לא ?

Dexy's Midnight Runners – Come On Eileen

למה כן ? כי זה מתחיל בכינור קלטי אופנתי להחריד, כי הבאס תופים בהתחלה פשוט משובבי נפש ויגרמו לכולם להצטער שלא נולדו בסקוטלנד או באירלנד לחלופין, כי "יאללה בואי,  בואי איילין" כי החלק האמצעי שהם מאיטים את הקצב ובונים אותו מחדש בהתלהבות עולה וסוחפת זה אחד הקליימקסים הכי טובים שהונצחו אי פעם על סרט הקלטה.

למה לא ? ובכן זה להיט גדול מידי ובהרבה מובנים מזוהה מדי. פחות מתאים למי שרוצה את החתונה שלו יחודית.  מצד שני   אף אחד לא משתמש בזה בדיוק מהסיבות האלו אז אולי אתם כן ?

הקינקים

NANCY SINATRA – KINKY LOVE
למה כן ?
מלא מיתרים שופעים, הרמוניות נינוחות ומרגשות,  מחוייך לחלוטין,  ועוסק בתובנות של האישה ש"אתה גבר ואתה צריך קצת אהבה קינקית" כי זה מסוג ההצהרות בחתונה שאחרי זה תוכל לפרוע בדרישה לסקס בשלישיה ושאר ירקות וחיות צמריריות לגיוון חיי הנישואין.
למה לא ? קצת איטי בשביל האירוע. ככה שיותר מתאים לקבלת הפנים. וחוץ מזה אתה צריך להיות מוכן לאפשרות שגם היא תרצה סקס בשלישיה, אבל עם עוד גבר 🙂  אגב יש לשיר הזה ביצוע נפלא של להקת PALE SAINTS שנשמע הרבה יותר חגיגי גם אם יותר בריטי.

JIM O'ROURKE – WOMEN OF THE WORLD
נכון זה קצת תבוסתני להגיד- יאללה אישה קחי שליטה כבר בערב החתונה, ומצד שני אם אתה כבר הולך בדרך לחופה כנראה שכבר הפסדת בקרב הזה, וכל מה שנשאר לך עכשיו זה לתת לה להנות ממצעד המנצחים. פרט לכך זה שיר חגיגי שנמשך מאתיים שנה בערך ככה שתוכל לאחר ולהגיד שלום לכל מי שאתה רוצה בדרך, להספיק חפוז עם השושבינה הראשית ( אתה יודע זה עדיין מותר לך רשמית 🙂 ולהספיק להגיע לפני שהשיר יגמר. ועם טקסט כזה אף דודה לא תכעס עליך גם אם תתפס.

היחודי והמוזר ביותר לאנשים באמת,  באמת מיוחדים (או במילים אחרות מכאן והלאה אנחנו לא אחראים לתביעות על עוגמת נפש מצד הדודות 🙂

CAN- SHE BRINGS THE RAIN
למה CAN ? כי אם אתה רוצה באמת שיר שאף אחד אחר לא התחתן איתו הנה לך אחד כזה. "אכפת לי שהיא מביאה אביב וחוץ מזה לא אכפת לי כלום" קצת ג'אזי וביזארי לחלוטין אבל אחלה קטע.

PATTY SMITH- FEDERICK
שוב אחד מהמוזרים האלה שאיך ששמים אותם אומרים פאק איך אף אחד לא התחתן איתם
חגיגי ויחודי,  רוקי ודיסקוטקי באותה מידה. אז מציעים לכם מלאכים, סינטיסייזרים טארנסואידים כמעט, ודרמה גדולה מהחיים עם מקהלה מגניבה ופאטי סמית' כולל שפם וגבות בעסקת חבילה לא תקחו ? בעצם אם אתם כבר מתחתנים כנראה שלקחתם את העסקה במלואה.

STROKES – IS THIS IT
לבעלי ההומור העצמי. מתחיל כל כך מגניב וכל כך אמיתי למי שיוצא מהחופה.
אז זהו זה?  כן זהו זה ולא אחרת.

הרבה דודות שמחות שבולסות ושני אנשים בדרך להשתכר.

SUEDE – MY DARK STAR
חכו שניה לפני שאתם פוסלים את השיר הזה. תקשיבו לו, תדמיינו את עצמכם הולכים לאורך השדרה שאין בה איש, שימו לב לגיטרה שמרעידה שמה את הרקע, לבניה של השיר קדימה, קדימה, להתפרצות הזו בפזמון  ובסולו גיטרה. כמה עוד רגעי שיא בשיר אחד אתם רוצים
"היא תבוא מהודו עם אהבה בעיניה… היא תבוא מארגנטינה… היא תבוא מאיפה שזה לא יהיה עם עיני בית הקברות שלה ותגיד אוה איך שהכוכב האפל שלי יזרח …"
טוב אולי בעצם לא

התמים נאיבי וחגיגי.

GOD ONLY KNOWS.
למה כן ? נו באמת צריך להסביר שזה אחד מהשירים הכי רומנטים אי פעם ? אפשר את הביצוע החגיגי של הביץ' בויז ואפשר את הביצוע הילדותיח של הלאנגלי פרוג'קט
שניהם מקסימים בדרכם היחודית.

הלהיטי שהוא בסדר לחברה.

WORLD PARTY – SHE'S THE ONE
נכון רובי וויליאמס הקליט את זה מחדש ועשה אותו ללהיט ענק אבל הביצוע המקורי עדיין מוצלח פי אלף. דווקא בגלל שהוא קצת מחופף וכנה הרבה יותר. אז למה כן ? כי כוווווולם מכירים אותו ועדיין יופתעו מהגרסא החמודה והשונה ולמרות הכל זה באמת שיר יפה.

הדואטים

על פניו זה שילוב אידאלי. הצד שלו והצד שלה של המיטה בשיר אחד. הנה כמה שירים שמתחלקים היטב לשניים וקשורים לחתונה.

ערכת חבילה # 1
LEE HAZLEWOOD ַ NANCY SINATRA

כניסה לחופה – SOME VELVET MORNING
דרמטי, מלא הוד והדר תמים וסוטה אפלולי ומלא פרחי סביונים ברקע. והכי גדול יש פה גם ואלס וגם קצב רגיל באותו מחיר. מעבר לכך יש גרסא בעברית של פורטיס שתשאיר את האורחים הרוקיסטים מרוצים והשיר הזה להזכירכם היה בטופ-טן האמריקאי אי שם בשנות השישים.

ליציאה מהחופה JACKSON
"התתחתנו בקדחת יותר חריפה מרוטב פלפלים" שיר שמתחיל ככה חייב להיות טוב. דיאלוג נפלא ומשעשע בין נסיך האופל עם הקול הנמוך מים המלח ומלכת הפלקט. לו כל הנישואים המסובכים היו נשמעים שמחים כמו השיר הזה.

FRANK AND NANCY SINATRA – SOMETHING STUPID
ושוב אנו בפינתנו "שרים רובי וויליאמס".   משום מה הרבה אנשים חושבים שזה שיר של אבא לילדה שלו. ובכן פדופילים רדו מהגג. זה שיר על גבר שפוגש בחורה הבושם שלה ממלא לו את המוח ומרוב שהוא רוצה להריח אותה מקרוב נפלט לו איזה "אני אוהב אותך" קטן. זה הכל, לא ביג דיל בכלל.  אז בשביל דבר כזה קטן עושים סצינה שלמה? מזמינים ארבע מאות אורחים,  רבים מי ישב איפה?   ואיזה שבט של המשפחה לא הביאו צ'קים ראויים בפעם שעברה ולכן לא נזמין אותם יותר, עד שהחותנת תתנצל ותפסיק להביא את הדודים ממגדל העמק, שרק אוכלים ומביאים מעטפה ריקה, וחושבים שלא נשים לב ואולי הכי טוב זה כמו אצל הגרוזינים לפתוח כל המעטפה בכניסה להכריז ברמקולים כמה כל אחד הביא כי אז אתה בטוח מכסה את המנה שלך ב40 דולר לבן אדם, מה זאת אומרת לא מהמרים בחתונות,  זה עסק יא חתיכת דביל,  ולא נורא עד החתונה זה יעבור לך.

TINDERSTICKS – BURIES BONES

טינדרסטיקס מתמחים בדואטים ופה השירה של אן מגנוסון הופכת את זה למשהו מלא חן והומור כדי להכנס לחופה ואם הדיאלוג הזה נשמע לכם מוכר…

הוא : אני יכול לקחת את השגעון הזה ממך …
היא:סתכל עלי טוב זה נראה לך כל כך קל ?
הוא : אני מכיר בחורים רעים אני לא עוזב אף פעם
היא: ואתה תהיה בדיוק כמותם…

כמובן שבסוף זה יש הפי אנד והזוג מתנשק ולמרות שזה שיר בלי פזמון בכלל, הכינורות עושים עבודה מעולה להסתיר את זה. יפה וחגיגי בלי להיות פומפוזי .

TINDERSTICKS – SOMETIMES IT HURTS
לפעמים זה בזבוז זמן לנסות שוב ושוב, לפעמים זה כואב ולפעמים זה פשוט נגמר בחתונה. למי שהדרך שלהם לחופה לא היתה קלה במיוחד עד עתה.

TINDERSTICKS – CAN WE START AGAIN ?
למי שהדרך לפה היתה ממש, אבל  ממש קשה.  לכל אלה שנתקעו חמש שנים בתהיות לא יכול איתה לא יכול בלעדיה, הנה משהו שמבטיח לכם התחלה חדשה במקום ישן. שיר פיצוץ שנבנה ונבנה עם מחיאות כפיים זמרות שחורות שתומכות ברקע והשורה שנשים הכי  אוהבות לשמוע "אני באמת מצטער, עכשיו אני מוכן להשתנות, האם נוכל להתחיל מחדש ?"   כמובן שרק אחרי "אהה כן כמעט שכחתי הנה המפתחות למרצדס החדשה שקניתי לך. יקירתי" המיתולוגי.

WHITE STRIPES – WE ARE GONNA BE FRIENDS
לא בדיוק דואט אבל נשמע כמו שיר שיום אחד עוד יהיה כזה. למתחתנים הצעירים הזוכרים את בית הספר היסודי עדיין, הנה הדרך שלכם להגיד את זה.

HOLLY COLE – I WANT YOU


הולי קול היא זמרת ג'אז פופ מאוד לא ידועה שהוציאה לפני כמה שנים דיסק נהדר של שירי טום וויטס בשם TEMPTATION ובתוכו גם כמה שירים שהוא כתב במיוחד לדיסק הזה. זו אחת הפנינים הכי נדירות בקטלוג של וויטס, שיר קטן ומקסים שהולם אך ורק חתונות קטנות מאוד בחיק המשפחה וחברים הקרובים באמת. מומלץ מאוד לחובבי וויטס.

קטעים אינסטרומנטלים

לאלו שלא רוצים יותר מדי מילים בדרך לחופה כדי שחס וחלילה לא ישכחו את הרי את מקודשת לי בטבעת זו …

 

Angelo Badlamenty – Laurens Walking

(מתוך הפסקול של סיפור פשוט) מעולה לחתונות בגורן או על כף של קומביין. קאנטרי אוירתי מרגש ומאוד איטי. לא בטוח כמה זה מרשים בפיצוצים וזיקוקי דינור  אבל מה בטוח שזה לא יגנוב את תשומת הלב מכם ההולכים.

LEFTFIELD-MELT

אני לא מבין איך אף אחד לא קלט שזה הקטע הכי מגניב של הרכב אלקטרוני להכנס לחופה. עם חצוצרות מוטרפות והתופים שלא שנבנים לאט כל כך עם הרבה מתח.  זה מלא אוירה ואם תדמיינו את מחיאות הכפיים שמשתלבות ברקע אתם תבינו למה זה נשמע כאילו השיר הזה נכתב לחתונה של הזוג המלכותי.

יחיד ומיוחד

פרוייקט הגומיה – שתרגישי את אהבתי.
נשמע לי מוזר להמליץ על משהו שאני מעורב בו בהפקה, אבל אחרי שארי פולמן השתמש בשיר המקסים הזה ברקע הסדרה שלו – משהו קטן על אהבה. אני חושב שאפשר להמליץ על השיר הזה בלי לחשוב שזה בעייתי מדי ונפטוניזם. בכל אופן זה מהשירים הקטנים והמקסימים של דילן בתרגום עברי של אילן בורנשטיין. והיתרון שזה בעברית ואפשר להבין את המילים שלו.

"כשהגשם בפנייך נושב

כל העולם על כתפייך יושב,

אוכל לתת לך אז חיבוק אוהב

שתרגישי את אהבתי

כשצל הערב והכוכבים

אין אף אחד לייבש את פנייך הדומעים

אוכל לאחוז בך כך מיליון שנים.

שתרגישי את אהבתי. "

יאללה אדון חתן וגברת כלה יש לכם  מספיק מה לחפש. אז שיהיה במזל טוב והרבה הצלחה, ואל תשכחו להודיע לנו מה בחרתם (יותר נכון מה היא בחרה 🙂 בסוף. ומי שרוצה אותי לארועים, חתונות, בר מצוות, ברית מילה והלוויות. יכול למצוא אותי במדריך בידור ובמה תחת השם "דויד שלח אותי מיוזיק"

מזל טוב.

מאם – הקיץ העצוב מכולם

MUM – SUMMER MAKES GOOD
ענף המסחר העיקרי של איסלנד הוא דייג.  האי הצפוני שיושב מעל אירופה המערבית שכל אוכלסייתו קטנה בחצי מאוכלוסיית ירושלים,  מייצא לעולם סוג אחר של דייגים בשנים האחרונות. אחרי ביורק וסיגור רוס, הפעם משגרים האיסלנדים את להקת מאמ, היושבים מעל אירופה כדייגים חולמנים במיוחד ומטילים את רשתותיהם עמוק אל מצולות היבשת הישנה כדי לשלות ממנה חזיון מוזיקלי יחודי ויוצא דופן. זאת   בתקליטם השלישי והטוב ביותר עד עתה "הקיץ עושה טוב".
מאמ ההרכב של אורוואר פורייג'רסון סמרסון איש המחשבים וגונר נרן טיינס בכלים אקוסטים, ביחד עם שתי האחיות – גיואה  (שפרשה מהלהקה לטובת העולם האקדמי לפני ההקלטות של התקליט ) וקריסטינה- אנה ואלטסידוטי, המוכרות לרוב העולם בתור בתור הנערות שצולמו לעטיפת התקליט "שלב את ידייך נער, אתה הולך כמו איכר"  של בל וסבסטיאן.
כדי למצוא לעצמם צליל יחודי לתקליט זה החליטו החבורה להקליט את התקליט שלהם במגדלור נטוש על קו החוף האיסלנדי, במרחק הליכה של יום מכל ישוב.  ללא טלפונים, טלוזיה או כל דבר שיקשר אותם לציוליזציה המודרנית הסתגרו המאמים בבידוד מרצון, שעשה למוזיקה שלהם רק טוב.
בתוך כל החלל הגדול והנטוש של התקליט  הנוכחי מכליאים מאם את המסורות הימית העתיקה של אירופה.  משירת הסירנות וחזיונות מפלצות האגמים  עם צלילי אלקטרוניקה אורגנית ומודרנית, והתוצאה היא תקליט בעל יופי זר שדומה רק לעצמו. שום דבר שאתם מכירים לא יכין אתכם לקראת המפגש עם יופיו התת מימי של התקליט הזה.  התחושה היא שהמוזיקה כאן נסחפת לאוזני המאזין כמו צלילים שנלכדו  בצדפים אי-שם בעבר הרחוק ורק עכשיו הם מגיחים מתוך הזמן אל אוזני המאזין.  השירים הללו  צורבים בקסם הלא הגיוני שלהם- רגע  הם כאן, רגע לא ברורים,  כאילו מחצית מהקולות והצלילים אבדו אי שם בדרך וכל מה שנותר הוא שברי  שירים  מלוחים, שבורים ועצובים כשלדי ספינות טרופות המוטלות על חופים רחוקים.  קריסטינה נשמעת כספק מכשפה ספק ילדה בת שש המפזמת לעצמה שירים מומצאים כלאחר יד בעודה משחקת ברחבי המגדלור הנטוש.
היא שרה על "אי הילדים של הילדים" וממש קשה להבין מה היא בדיוק אומרת, האם היא מתכוונת לאיסלנד, האי שבו טרולים ועוד יצורי פנטזיה נחשבים לאזרחים מן המנין? גם בשיר הכי מפוענח בתקליט -" הרוחות שציירת על גבי"  יש תחושה שהשימוש במילים הוא אימפרסיוניסטי להחריד ומי שמכיר את הסרט דוני דארקו, בהחלט יתענג על השימוש בביטוי  Cellar Door בשיר הזה.
המשונה הוא שגם מבעד לשבבי המלים המלוחששות של קריסטינה בספק אנגלית, ספק איסלנדית, עדיין צפות תמונות מקצף גלי הקול אל התודעה שלך, כאילו נלחשו המילים בשפה סודית העוקפת את  חוקי השפה וחודרות היישר אל התת-מודע .  כשהיא שרה "כמה רחוק האוניות הנסחפות "  אתה ממש יכול לראות כיצד בין הרמקולים שלך  מועלים באוב ערפילי אותם  מלחים חסרי שם שבמשך מאות שנים הפליגו מחופי אירופה אל הלא-נודע הכחול הגדול מכולם באומץ לב נדיר רק כדי למצוא את עצמם פעמים רבות נסחפים אל מותם  האנונימי.  יש תחושה שכל התקליט הזה עם שלל צלילי פעמונים מרוסקים, הבהובי סונרים בודדים,  קריאות לוויתנים נוגים   ואקורדיונים רחוקים מהמזחים של נמלי אירופה, כולם נמזגים מהרוח הצפונית אל חלל החדר ליצור רקוויאם אמביינטי חלומי ונוגה מאוד, המלווה  את שירת הסירנות הקטינות.
מעל הכל יש בתקליט הזה תחושה של חנק גדול מול כל היופי הכחול הזה. למרות שמו של התקליט והקיץ המתקרב זהו תקליט מלנכולי במיוחד, רוח השטותניקיות הילדותית ששררה על תקליטי מאמ הקודמים נעלמה כליל ובמקומה נשארה רק עצבות קיצית של ילדים המטילים את חכותיהם לים ומביטים אל האופק הרחוק בשעת השקיעה.

תכלית בתחתית – ויקטוריה חנה, הופעה בבור המים.

ויקטוריה חנה

 אם לודוויג וויטגנשטיין צדק כשאמר ש"גבולות השפה הן גבולות העולם" הרי שמופעה של ויקטוריה חנה בורא עולמות חדשים. בכדי לגלות כיצד היא עושה את זה,   צריך לעזוב את הבית בערב פסח ירושלמי נעים, ולרדת במורד רחוב הלני המלכה, עד לתחתיתו של בור מים מ-1880  שהוסב לאחרונה לחלל הופעות.
"הערב כולו יהיה אלתור" ממתיקה ויקטוריה סוד עם הבאים לפני ההופעה, ואני מודה, שאלמלא הייתי שומע זאת, לא הייתי יודע שכך הוא. שעה אחרי הזמן הנקוב לתחילת ההופעה, קורעת יללת סירנה פצועה הבוקעת מגרונה של ויקטוריה את חלל הבור. צרחה הקוטעת באבחה את המהום הרקע, הבורגני משהו של כארבעים איש היושבים בשלושה מפלסים צרים אחד מעל השני.
כאורפאוס היורד אל השאול בעודו מנגן, יורדת ויקטוריה המייללת במדרגות הלולייניות מקצהו העליון של הבור ועד תחתיתו. כמחפשת למצוא תכלית בתחתית יחד עם שני שותפיה למופע הערב, ג'יי. סי. ג'ונס בקונטרבס וטקסטורות אלקטרוניות. ונורי יעקובי בויולה ובחליל. השניים מסתערים מיד על המיתרים בקשתות שלופות, ומייצרים כמות רעש מפתיעה בעצמתה לשני אנשים.

בניגוד לתפיסה שכל האוונגרד הדיסהרמוני הוא דיסהרמוני באותה צורה, השניים יוכיחו בהמשך ההופעה, יכולת מפתיעה ומרשימה לעבור גם לרגעים ליריים, יפיפים ונוגים, במידת הצלחה לא פחותה. לאורך המופע כולו הם יתפקדו בתור המלווים, הפרשנים, הגששים והשותפים למסעה של ויקטוריה אל מגוון הקולות הנשיים שהיא אוצרת בתוכה.
ויקטוריה מקבצת אוסף מרהיב של דמויות נשיות וכקוסמת שולפת אותן אחת אחת מגרונה אל מול עיני הצופים. רגע אחד היא הילדה בת הארבע שמשחקת לה בגן ובמשנהו היא פרטיזנית צ'כית הממררת על המוות בתנועת ראש היא מוכרת העשבים הכורדית ממחנה יהודה ובהינף יד היא הצוענייה החושנית מהבלקן.
היכולת הווירטואוזית שלה לשלוט במעבר בין כל הדמויות ולתת להן אפיון צורה והבעה הוא מקסים. המרתק הוא שהיא עושה את כל אלו, מבלי לדבר בשום שפה קונקרטית. ויקטוריה שרה לוחשת, צועקת, מגחכת, מתפתלת, ומפיקה מפיה מגוון עצום של קולות שנאמרים בשפה על אנושית שאיננה שום שפה כלל והיא כל השפות כולן. האספרנטו הפרטי שלה שהיא ממציאה על המקום עוסקת בהבעה שטמונה בתוך ההברות והקולות עצמן ולא במשמעותן המילולית. מדי פעם מבליחים טקסטים דתים וקבליים בעברית ומייד צצות מולן כתובות אינטרנט אנגליות המציגות היטב את הניגודיות של הזמנים המוזרים בהם אנו חיים. לאחר האלתור הראשון יוצאים הנגנים והקהל להפסקת סיגריות סושי ויין קצרה, שלאחריה חוזרים ויקטוריה ומלוויה בכוחות מחודשים לאלתור נוסף משועשע קצר ונינוח יותר. קינוח מוצלח לערב תרבותי שלא מתבייש להיות כזה. ראוי לציין שהבור עצמו הוא מקום מקסים ואכסניה ראויה למופעים שכאלו ונותר לקוות שבפעמים הבאות יגיע קהל גדול יותר למקום מיוחד זה ולאמנית ייחודית שכזו.

אקו והבנימן – אנשי הגשם מסתתרים במעיליהם

עד 1980 כל מה שנותר מהפאנק היה חיוור כמו סיד וישס.  כתנועה חברתית ומוזיקלית המהפכה שהציעה תנועת הפאנק, התפוגגה תחת יד הברזל של תאצ'ר. אנגליה נדחקה למשבר כלכלי חמור, שביתות אינסופיות, ערימות זבל מלאו את הרחובות ולשכות התעסוקה התמלאו בתורים  של צעירים מתוסכלים וחסרי עבודה. מסך הברזל שחצה את אירופה, בין המזרח למערב הטיל עדיין צל קודר בלב היבשת העתיקה, וברקע  עמד לו חשש אמיתי למלחמה אטומית בכל רגע נתון.

מתוך הקדרות והפראנויה הזו צמחה וריאציה אחת לתנועת הפוסט פאנק -המוזיקה הגוטית. במנצ'סטר וברחבי אנגליה קידשו אלפי צעירים פולחן מוות מודרני, בעקבות התאבדותו של איאן קרטיס סולן ג'וי דיויז'ן. התאפרו בכבדות, התחפשו לרוחות רפאים והלכו לראות את הבהוהאוס,  הקיור וסוזי והבאנשיז. אנגליה ובעיקר מנצ'סטר חיכתה בשקט עד שהסמית'ס יגיעו כדי לתת מילים ושפה שתדבר ותגדיר את הבדידות ואת הדכאון הזה, מילים שיאייתו אומללות מחדש ככוח מניע, ולא כחויה משתקת. אבל בליברפול, כמו בליברפול, הדברים התנהלו אחרת, החספוס של אנשי הנמל ומסורת העבר המפוארת של עיר החיפושיות, יצרה עיר שבה הסיקסטיז לא ממש מתו, רק נמנמו ברקע. הלהקות שצצו מליברפול בעידן הפוסט-פאנק הביטו ברוח הדכאון החרוך שהשאיר אחריו הפאנק, ובמקום להתחפש לרוחות רפאים, ברחו לעולם הזוי של פסיכדליה. בניגוד לפסיכדליה החיובית והילדותית של הסיקסטיז, הניאו-פסיכדליה של תחילת האייטיז היתה כמו העידן עצמו, אפלה, מלודרמטית ונוירוטית. הלהקה שעשתה את השילוב הזה הכי טוב מכולן היתה אקו והבאנימן.

הבאנימן נוסדו ב~1978 על יד איאן מקלך בשירה וגיטרות, ו-וויל סרג'נט בגיטרות. מקלך כבר היה ידוע ברחבי העיר, גם בזכות היותו חבר בלהקת רוק שנקראה THE CRUCIAL 3  יחד עם ג'וליאן קופ ופיט וויילי, שלימים יתפרסמו כמוזיקאים בזכות עצמם, אבל שמו נודע לשמצה בעיקר בזכות הפה הגדול שלו, פיזית ומילולית, שהכניס אותו לצרות עוד לפני שהוקמו הבאנימן. עם מראה שחציו ג'אגר וחציו בואי, וקול מרשים במיוחד, היה ברור לכל שהאיש מיועד לכוכבים. יחד עם לס פטינסון בבאס. ומכונת תופים של חברת אקו, החלו הבנימן להופיע ברחבי העיר.  אחרי שני סינגלים כבר הוחתמו בתת-לייבל של חברה גדולה וצירפו אליהם את המתופף המבריק פיט דה פריטס כדי לגבש את הליינאפ הקלאסי של הבנימן.

במלאות 25 שנה ליסודם זכו הבאנימן להוצאה מחודשת של חמשת האלבומים הראשונים שלהם במהדורת צליל משופרת עם בונוסים ושאר ירקות וזה זמן טוב לבחון כיצד הם עומדים במבחן הזמן.

         

1980 – Crocodiles

מהרגע שהתקליט מתחיל אתה שם לב לעובדה שהבאנימן מזכירים כל כך את U2 המוקדמים. שתקליט הבכורה שלהם יצא אף הוא באותה שנה. אין מדובר פה בחיקוי אלא מקרה קלאסי של נקודת מוצא משותפת. שתי הלהקות הושפעו מאוד מלהקת טלויז'ן הניו יורקית. ואם הצליל הזה נשמע לכם מוכר, מתכתי רזה ואפלולי, זה כנראה בגלל שכל להקות הגל החדש, של הגל החדש  העכשוי מניו יורק ומאנגליה מאמצות את הצליל הזה אל חיקם. 

הטקסטים של מקלך בתחילת הדרך היו מפוזרים קצת "איש מת שמח עומד בשורה, איש מת שמח ללא חרטה" אבל לפעמים זה לא מה שאתה אומר, אלא איך שאתה אומר את זה. השירים הבולטים של התקליט "Pictures on the wall  "  ו"Do It Clean "  שיכנעו בעיקר בגלל הלהט שבו הם בוצעו,  והכאוס החינני שוויל סרג'נט טווה בגיטרות. מדובר בתקליט מרשים בבעירה הפנימית שלו, מעין להט המלודרמטי שבאייטיז התמחו בו, והתבסס על חטיבת הקצב השבטית של הבאנימן.

הוצאה המחודשת מעניינת במיוחד שכן כמו הרבה להקות שהסטריליות של אולפן ההקלטות לא עושה להם חסד,  כאן ניתן לשמוע את הלהקה במלוא הדרה הבימתי בביצועים מצוינים לשירי התקליט מההופעות חיות שצורפו לדיסק זה  כבונוסים.

1981 Heaven Up Here

למרות העטיפה המדהימה, אלבומם השני של הבאנימן הוא לטעמי החלש שלהם.  הטון הכללי כאן קודר יותר מהראשון אבל הבאנימן נשמעים פה כלהקה בחיפוש מתמיד אחרי שיר, הסאונד שלהם התעבה והשתכלל בסינטסייזרים עם צלילי המלחמה הקרה ההכרחיים לתקופה ההיא,  אבל הצליל עדיין לא מצליח להחזיק את המשקל של הטקסטים. כזמר, מקלך נשמע קצת מאולץ ועייף מדי ברוב הדיסק. דווקא הקטעים שלא זכו להרבה תשומת לב בזמנו מצליחים להפתיע. בעיקר zimbo ""  עם  הקצב האפריקאי והחלילים ההודים שמצליח להקדים בשנים את אניגמה ופיטר גבריאל בשילוב בין מוזיקה אתנית לרוק אולם הדיסק בכללותו מהווה בעיקר מתווה לשלב הבא של הלהקה.   

1983 – PORCUPINES

הכינור ההודי של שאנקאר (L. Shankar  ) פותח את התקליט הזה. הבאנימן מוסיפים לפלטת הצלילים שלהם מסתורין אקזוטי היישר מהמזרח, אולי עם טקסטים יותר ישירים ופחות אקספרסיוניסטים היה לזה סיכוי לתפוס אפילו פה בארץ, שכן כל הגל- חדש- מזרחי מזכיר מאוד את החיבור המוצלח של "מינימל קומפקט"  בין המערב והמזרח. מקלך שר פה כמו אדם בדיבוק. משוכנע לחלוטין בצדקת דרכו הוא מגיש את הטקסטים הסתומים-מיסתוריים שלו (תלוי את מי שואלים) באינטסביות נדירה. איאן ברודי שלימים יתפרסם כLIGHTNING SEEDS – הוצנח לעמדת המפיק המוזיקלי ועושה פה עבודה מצוינת.  לראשונה נשמעים הבאנימן נהדר גם בהקלטות אולפן. אבל הרמה של התקליט לא אחידה ולצד שירים נהדרים כשיר הנושא וTHE CUTTER ממשיכים הבאנימן לנפק שירים חלשים ותמוהים. אמריקה, המטרה המוצהרת של כל הלהקות הבריטיות בתקופה זו עדיין לא נכבשת תחת הקסם האפל של הבאנימן. וסקציית הבונוסים בדיסק הזה מספקת בעיקר גרסאות שונות טיפה לשירים שמופיעים בדיסק שלא מחדשות הרבה.

1985 OCEAN RAIN

יצירת המופת של הבאנימן , כל החלקים בפאזל נופלים למקום, התזמור הגדול מהחיים עם מיתרים וכלי נשיפה שמגבים היטב את הדרמה בשירה המקלכית. הגיטרות המזרחיות מלאות ההוד וההדר של סרג'נט מבריקות לאורך כל התקליט, ולמרות שהתקליט הרבה פחות בועט זמקודמיו, הבאנימן מביאים אותה בסוויטת שירים מוצלחת במיוחד כשמעל כולם זוהר לו,THE KILLING MOON " הלהיט הגדול, כמעט אפוס קולנועי מסחרר ומיסתורי בשש דקות (שלימים ישולב בצורה מבריקה בסקוונס הפתיחה של הסרט דוני דארקו ) .

מקלך מצליח לסחוט מעצמו טקסטים קצת פחות סהרוריים. ועדיין אנשי מערות, ממלכות אבודות וכתרי קוצים מאכלסים את שירי התקליט. העטיפה המרהיבה צולמה במערה איסלנדית ששימשה כנראה השראה לבלדה התת-מימית והיפיפה הנושאת את שם האלבום.

מבחינת סקציית הבונוסים הדיסק הזה הוא המשתלם מכולם, יש פה ביצוע מוזר ביותר  ל – All You Need I s Lve  בו מקלך נשמע כמי שכפאו שד לבצע את השיר הזה בליווי משהו כמו חמישה עשר  סיטארים לא מכוונים. כמו כן יש פה ביצוע הזוי ביותר ל –  KILLING MOON בלווית מה שנשמע כנגן סקסופון חרדי המאלתר בכלייזמריות. על השיר.   יכול להיות שבשלב הזה הבאנימן היו נואשים כל כך לכבוש את אמריקה שדרך הביצוע הזה הם ניסו לקרוץ ללובי היהודי בוואשינגטון?. לא משנה מה היתה הטקטיקה שעמדה מאחורי הדברים בסופו של דבר זה לא הועיל.  הבאנימן לא הצליחו לגדול בארה"ב אל מעמד שחרג מלהקת רדיו קולג'ים בארה"ב.  

במשך השנים התקליט הזה חילחל באיטיות לתוך התודעה האלטרנטיבית האמריקאית וזכה לכבוד הראוי לו רק כעשור אחר כך שגם פייבמנט וגם קורטני לאב התוודו על אהבתם הגדולה לתקליט הזה ולבאנימן בכלל.

1987- אקו והבאנימן

בגלל העטיפה שלו זכה האלבום הנושא את שמם של הבאנימן  לכינוי "התקליט האפור" , ואכן מדובר בתקליט אפור יותר מכל קודמיו.  אולם  ממרחק הזמן דווקא אלבום זה מפתיע  ומתגלה כהרבה יותר טוב מאיך שהתיחסו אליו בזמן צאתו.   הבאנימן שראו איך U2 כובשים את אמריקה ומשאירים אותם אלפי שנות דולר מאחור,  כתבו תקליט שלם על ההחמצה הגדולה שלהם.

מקללך פרק את כל אשר על ליבו ולראשונה כתב טקסטים ממוקדים על להקה בהתפוררות, על  חוקי המשחק בינם לחברת התקליטים ושאר תלאות הדרך לאי הצלחה. העובדה שבתקליט מנגן ריי מנזארק קלידן הדורס, ביססה סופית את הקשר העמוק בין הבאנימן לדלתות אבל גם חיזוק זה לא עזר. התקליט מתחיל' בשירים מצויינים כמו"THE GAME " " "BEDBUGS ַ BALLYHHO " שאגב נשמע כמו שיר שהסטון רוזס וכל גל המאדצ'סטר של סוף האייטיז ממש נולד ממנו,  אבל מהר מאוד נופל למחלת השירים הממש מיותרים. על התקליט הזה שרתה תחושת החמצה משום שנדמה שדווקא כשהם התחילו בכיוון חדש שהיה יכול להביא אותם להצלחה סוף סוף. הם הרימו ידיים ומייד אחריו החליטו להתפרק. הבונוסים בתקליט הזה שווים ביותר בעיקר בגלל הלהיט הכי גדול של אקו והבאנימן , BRING ON THE DANCING HORSES שיצא במקור כסינגל ללא שיוך אלבומי וכאן מופיע בגרסא המלאה והמאוד מרשימה שלו. מדובר בשיר שלבדו מצדיק את כל הקריירה המוקדמת של הבאנימן. השיר הוא מסע קסם מיסתורי של הבאנימן במרחבי הצליל הרוטט שלהם עם המון גיטרות מרוחקות,  נבל  וסינטיסייזרים מוארים ומעל הכל אחת השירות הכי טובות של מקללך כשהוא מסכם את כל המסע הארוך שלהם עד אותה עת – "קודם אני אעשה את זה ואז אני אקרע את זה עד שזה יתמוטט, שונא את כל הזיופים ורועד כשאתם שוברים את ליבי הפריך" . בצורה משונה דווקא השיר על חוסר היכולת שלהם להצליח מוזיקלית הפך ללהיט הגדול ביותר שלהם, גם כאן הדימויים של מקלאך אימפרסיוניסטים כתמיד אולם כשמתבוננים בהם בהקשר למסעותיהם של הבאנימן אל לב המאפליה של תעשיית המוזיקה באמריקה הם הופכים להיות ברורים מתמיד.

ב87 הבאנימן התפרקו רישמית, פיט דה פריטס נהרג בתאונת דרכים, מקלך הלך לקריית סולו לא מצליחה סרג'נט הביא זמר אחר במקום מקלך אבל אחרי כל מיני נסיונות לאורך עשור שלם הם הבינו שזה לא הולך להם לבד, וב97 הם החיו את הבאנימן והצליחו לעשות מה שאף להקה שהתקמבקה לא עשתה מימיה, ולהוציא תקליטים שהיו יותר טובים מעידן ימי התהילה שלהם .אבל עד שלתקופה זו יצאו רמסטרים נסתפק בחמישה תקליטים מרתקים אלו.

XIU XIU – מתאבדים מקצועיים

XIU XIU – FABULOUS  MUSCLES

תקליטם הרביעי של שו- שו שנחשב כבר בקרב מעריציהם ומבקרים רבים ליצירת מופת מודרנית של מיזנטרופיה מוזיקלית הוא תקליט מזעזע על זה אין ויכוח.

שו שו או יותר נכון ג'יימי סטיוארט הזמר והקול המלדורמטי שמנהיג את ההרכב הזה. הוא הדבר הכי קרוב למוריסי שצמח באמריקה. הבן אדם אומלל מקצועי שרוצה לזעזע אתכם בכמה שהוא סובל עד שנדמה לעיתים שהוא פשוט נהנה מזה. הוא מוכן לעשות הכל כדי שתדעו כמה כואב לו. החל מלשטוח בפניכם את סיפור מות הוריו (אמיתי או מדומה ? לא ברור ) בגרפיות מזעזעת, לשתף אתכם בדיוני לקחת או לא לקחת את הגלולה שתהרוג אותו ותשבור את ליבו ( ז'ה טאם לה ואלי ) ולזעזע אתכם באהבותיו ". לא רומנטיות, לא סקסיות… רק לכרוע לפני הבשר המוכר של פינך המעוות מתנדנד מול צווארי השבור.." (אמא אלמנה שחורה) חוץ מלשלוף ידיים חיוורות מהרמקולים ולהתחיל לשסף את הורידים על השטיח שלכם הוא באמת עושה הכל כדי לשכנע אתכם שבאמת כואב לו.

כדי להמחיש את הכאב ישתמשו השושואיסטים בטקטיקות הלם על ימין ושמאל כדי למשוך אתכם לעולם מוזיקלי שנדמה כאילו נרקח באיזה מכונת פאקמן עתיקה שהשתגעה לחלוטין. צלילי משחקי מחשב ישנים מלוים מקצבים שבורים.  וגיטרות מעוותות מדיסטורשן דיגטלי מהווים את המצע לשירה הדרמטית הגדולה מהחיים של סטיוארט. שושו שוברים את מבנה השיר לחלוטין עם טכניקות "קאט אנד פייסט" עד שמבין השברים מתקבלת דקונסטרוקציה של עולם מוזיקלי אפל מלא במבוכים בלתי אפשריים הם דוגמים את היצירה הקלאסית הכי אלימה שקיימת ( "מלאכים שחורים" של ג'ורג' קראמב ) והופכים אותה למוזיקת רקע מחרידה לשיר מחאה כנגד המלחמה בעיראק "ידעת שאתה הולך להעיף ביריה את קצה הראש של ילדה בת ארבע, עד שתוכל להסתכל דרך הגולגולת המנופצת שלה עמוק לתוך הגרון, והאם ידעת שאביה יאמר לך: בבקשה אדוני אני יכול לקחת את גופתה הביתה ? אה, כן אוקיי אתה לגמרי לא ידעת שזה מה שיקרה, כי אתה טמבל מגודל עשית את זה כי אמרו לך לעשות, כי אתה עדיין רצית להיות מנצח…" (תמכו בחיילינו) ואם לבן אדם יש שאיפת מוות הרי שזה לא ממש מפריע לו לאחל "מה אכפת לי שתמות?" לחיילי המארינס בעיראק. מבחינתו האלימות המילולית בשיריו היא דרך לגימטימית לחלוטין לזעזע את המאזינים בבעיות שלו. הבעיה היא שסטיוארט לא מצליח לעורר בך אמפתיה לאומללותו ורוב הזמן נותרתי אדיש כמאזין לנוכח אומללותו הפוטוגנית. אבל לא הצלחתי להבין למה הוא סובל כל כך ויתרה מזאת למה זה אמור לעניין אותי כמאזין? כן שושו מומחים בהשגת תשומת לב ובתור חוית האזנה חד פעמית הדיסק הזה מרתק לחלוטין אבל אחרי האזנה נוספת לתקליט מתחילתו ועד סופו אתה בעיקר מרגיש כמו עכבר מעבדה מותש שמחשמלים אותו על ימין ושמאל והוא לא ממש מבין למה. בסופו של דבר כל מה שאתה רוצה להגיד לסטיוארט זה יאללה חבוב כן החיים לא פיירים אז או שתתגבר או שתלך להתאבד על הרמקולים של מישהו אחר.

הפיתוי האחרון של קורט קוביין, עשור למותו.

עשור, עשר שנים, 3650 ימים ולילות חלפו מאז שאיש שפוף ובלונדיני, תקע לעצמו כדור בראש, וסימן את הנקודה המדממת בסוף המשפט – פאנק לא מת.

קוביין היה אחרון גיבורי הרוק. אחריו, נעלמה לה מידת התמימות שאפשרה לנו להאמין שהמהפיכה תגיע מלווה בגיטרה-באס-תופים. כמו האינטרנט והפלאפונים ששינו את חיינו מן הקצה אל הקצה – מבלי שנבחן אם אנחנו בכלל מוכנים לקבל את השינוי – כך השתנה לו עולם המוזיקה אחרי ההתאבדות.כמעט מבלי שנשים לב.

כיום, קשה לי להאמין שנשאר מי שמאמין באמת ובתמים שכמה אקורדים רועשים יכולים לשנות משהו בתמונה הכללית של הדברים. בתור מוזיקאי – המקסימום שאתה יכול לצפות לו זה לומר את מה שיש לך, ולקוות שזה יגיע לכמה אנשים שעוד מקשיבים, איכשהו.

בסופו של דבר, בינוניות המערכת ניצחה. אפשר להתווכח אם לפאנק – כתנועה חברתית – היתה תפיסת עולם מגובשת שרצתה באמת להחליף את המערכת הקיימת. בסופו של יום תנועת הפאנק לא הפכה, ולא יכלה להיות, דרך חיים להמונים.  או כפי שאומר המוכר מחנות הקומיקס בסרט "גוסט וורלד" לאיניד הלבושה כפאנק-רוקרית מודל 77' :"אם את רוצה לדפוק את המערכת היום, כדאי שתלכי לקולג' ותלמדי כלכלה ומנהל עסקים".

נכון, עשרות מוזיקאים מוכשרים ומרתקים לא פחות קמו, ועוד יקומו אחרי קוביין. אבל אף אחד בעשור האחרון לא התקרב לתפוס את מקומו של קוביין בתור הגיבור האחרון של של תרבות האלטרנטיב או הנגד. תזכרו בעצמכם לפני עשר שנים, הנה היתה לדור האיקס, לנו, הזדמנות. כמו בסיקסטיז, כמו בסבנטיז, קבלנו הזדמנות לחוות מהפיכה מוזיקלית אחת לפחות בחיינו, ובזמן אמת.

לרגעים אחדים בין-91 ל -94,  היה נדמה שהעולם הפך בזכות המוזיקה ששלטה בו למקום טוב יותר. היתה תחושה שהצלחנו, ונצחנו. תת-תרבות שלמה שהתבססה על היותה אחרת ושונה, תרבות שהציעה אלטרנטיבה-לפחות בשם- לכל מה שהמוני, סתמי, טפשי ומקובל, הגיעה לשיאה. מה שהחל את דרכו אי שם בימי הפאנק של -77 ( או לפי שיטת המחמירים – 67 כשיצא הוולוט אנדרגראונד וניקו ) הגיע לשיאו עם הפיכתו של "נברמינד" לתקליט הכי משמעותי של שנות התשעים.

פתאום התהפכה לה התמונה. מה שאיגי פופ הגדיר פעם "כרעש נפוח ומכוער, גאונות צרופה" הפך לאחר עשור של מוזיקה סינטתית להיות הדבר הכי אופנתי ומסחרי. כל החריגים, הפריקים, המוזרים והשונים, גילו שהם הרוב והפכו במחי שורה אחת, לאומה אלטרנטיבית חולמת בהקיץ.

"אני כל כך טיפש ומדבק, 

 הנה אנחנו כאן, בדרו אותנו,

מולאטי, לבקן, יתוש והליבידו שלי

יההה"

כל אותם שהתעקשו במשך השנים להיות אנטי ולהכעיס,  הפכו בצרוף מקרים נדיר במיוחד, להיות מכתיבי הטעם של הפלנטה ולו לכמה רגעים. רבע מאה של "תרבות נגד", הגיעה אל אמצע המיינסטרים, ומכאן הדרך היחידה היתה רק למטה.
לקבוע שמותו של קוביין סימן את קיצו של עידן מוזיקלי מסויים ותחילתו של עידן אחר תראה קביעה מופרכת. כמה כבר יכול בן אדם אחד להשפיע על הסכמה הכללית של הדברים?  כשרבין נרצח הייתי משוכנע לחלוטין שאין סיכוי שרצח של אדם אחד ישפיע על תהליך כל כך מהותי שנוגע לחייהם של כל כך הרבה אנשים ותראו איך הדברים נראים כיום. אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב זה שאדם אחד, אכן יכול לשנות את ההיסטוריה.
עד כמה שנראתה טריויאלית בזמנו, התאבדותו של קוביין, גזלה מתרבות שלמה את האמונה שאפשר לדפוק את המערכת בדרכה שלה. "רוח הנעורים" כשיטה אפשרית לחיים נכונים, איבדה את משמעותה הקולקטיבית והפכה להיות רק עוד שלב אחד בהתבגרות הבלתי נכספת, אל הבורגנות.

נכון, היו שם עוד להקות גראנג', רוק, ניאו-פאנק, ווטאבר. אבל העובדה הבסיסית היא שמאז 94' הרוק כמוזיקה שמכניסה בקטנות ובגדולות " ,to the MAN " (ומי שצריך הסברים שילך לראות את הסרט "בית ספר לרוק" ) כבר איבד כל משמעות.

נכון, יש כמויות אדירות של מוזיקה טובה גם כיום. נכון, יש להקות רוק שמצליחות להגיע למכירות יפות במצעדים. אבל ביננו מתי היתה הפעם האחרונה שגם הראש שלכם וגם התחת שלכם הרגישו צורך עז לקפוץ יחדיו? מתי שמעתם לאחרונה שיר ששודר בMTV שעשה לכם משהו אמיתי? שיר שהיה גם להיט ושהיתה לו משמעות אמיתית למיליונים?

לקוביין כיוצר היתה יכולת נדירה לגעת בנקודת הג'י של נפש ההמון. הוא ידע אינטואיטיבית שמתחת לג'ינסים הקרועים, חולצות הפלנל, חליפות העסקים, וגופיות ממותגות של גאפ, שוכנים אותם אנשי מערות שקמלים בתוך המערכת הכל כך יעילה, מאורגנת ומסודרת, שיצרו תאגידי הענק, כדי לדכא את רוח האדם אל הבינוניות.

קוביין נתן לכול מאזיניו תחושה שיש דרך לדפוק את המערכת בדרך האנטי-תיזה. להצליח עם הדבר שלך ולא משנה כמה עקום או כמה זה כנגד, ולמרות, כל הסיכויים. היה משהו אמין בציניות שלו. ציניות שכוונה הן כלפי העקרונות הבדלנים והמגוחכים לעיתים של קהילת האלטרנטיב, והן כלפי הקונצרנים הגדולים ותעשית הכוכבים. בסופו של דבר, הרצון שלו להיות נאמן לדרכו מעל לכל דבר אחר לעומת חוסר היכולת שלו לממש את הדרך הזו בעולם כה תעשייתי, בינוני, ומאורגן, הופיעה במכתב המבולבל שהותיר אחריו,כאחת מהסיבות המרכזיות להתאבדותו.

בעשור ו… שחלף מאז מותו של קוביין חלו שינויים ענקים. סגנונות מוזיקלים חדשים צצו ונעלמו, מילארדי קבצי אמפי3 זרמו בין מיליוני מחשבים, לכל נקודה אפשרית בפלנטה. למרות שאנו חיים באוטופיה מוזיקלית שבה הכל זמין ונגיש, איכשהו נותרה תחושה שבהמרה הכללית לעידן הדיגיטלי, אבדה קצת המוזיקה את הברק החיוניות והמשמעות שהיתה לה הן ליחיד והן במרקם החברתי הכללי.
מעבר לסיסמאות ולהגדרות של תרבות נגד ומערכות אלטרנטיביות, היה קורט קוביין האדם. אינני מכיר מישהו שהכיר אותו באופן אישי ולכן אין לי מידע מיד ראשונה על האיש. הרבה ביוגראפיות ציירו את דמותו של קוביין אחרי מותו בצורות שונות ומשונות. אבל נדמה לי שבמקרה שלו אין בהן ממש צורך. הן הראש והן הלב והקרביים, הן הטירוף, הזעם, והיופי שהרכיבו את דמותו האמנותית, מונחים גלויים לאור וחשופים לאורך כל התקליטים שלו במלוא אנושיותם, וללא שום צורך בתרגום או בפרשן.
לצורך כתיבת פרוייקט הזה. נגשתי לפינה המאובקת של תקליטורי נירוונה בספריה שלי והוצאתי אותם כדי להזכר במה מדובר. משונה איך הצלילים שפעם נשמעו לי בועטים חתרניים שמחים ומאושרים באינפנטיליותם,  נשמעו פתאום עצובים יותר. ממרחק הזמן, נשמעת לי המוזיקה של נירוונה יותר מהכל, כשיר רועש במיוחד שמנגנים רגע אחד לפני סוף המסיבה, רגע אחד לפני שכולם הולכים הביתה.

הפיתוי האחרון של קוביין

                         "הנר שבוער בהיר פי שניים, בוער רק מחצית הזמן".
אלדון טיירל, בלייד ראנר.

זמן. האניגמה הגדולה שבצילה חיה האנושות מאז ומתמיד. כמה עוד נותר לנו לחיות? מתי יגיע תאריך התפוגה שלנו? ומה באמת היינו עושים או משנים בחיינו לו ידענו שנותרו לנו רק כמה חודשים לחיות?
אין שום דבר הרואי בהתאבדות, ואין שום חשיבות יתרה למילותיו האחרונות של אדם, ובכל זאת אנו נוטים להאמין שלאלו העומדים מול הודאות הסופית והמוחלטת של המוות, יש תובנה עמוקה ואמיתית שמאירה את חייהם, ואולי תאיר גם את חיינו בצורה שונה. נכונה יותר, ברורה יותר, בהירה יותר. משפט אחד, כמה מילים, שאולי יתנו תשובה ומשמעות לחיים שלמים של שאלות ללא מענה.
אף אחד לא יודע מה היו מילותיו האחרונות של קורט קוביין. אולי הוא אמר תודה לבחור שממנו הוא קנה את חפיסת הסיגריות האחרונה, אולי הוא פלט איזו שטות למעריץ מזדמן שלא האמין ששפר עליו גורלו והוא אכן ראה את אלילו מהלך לבדו ברחובות סיאטל, ואולי ברגעיו האחרונים בחדר מעל המוסך, רגע אחד לפני, מלמל קוביין לעצמו כמה מילים שנבלעו ברעש היריה הבודדת שסיימה את חייו הקצרים כל כך.
בין אם היתה זו התאבדות או רצח קונספירטיבי מתוכנן היטב, אין זה משנה את העובדה שמילותיו האחרונות של קורט קוביין נאמרו והוקלטו קצת פחות מחמישה חודשים לפני מותו להופעה שצולמה ל MTV ולימים תקרא פשוט; האנפלגד.
לרוב הלהקות העסקה היתה ברורה לחלוטין. בואו כפי שאתם תשירו את השירים עם אקוסטיות, וגם הדודות יוכלו להתמוגג מהעובדה שהילדים יודעים לשיר ולכתוב שירים יפים בלי כל הרעש והבלאגן. אולם כשנירוונה פרקו את הציוד שלהם באולפני סוני בשמונה עשר לנובמבר, לקורט קוביין היו תוכניות אחרות בראש.
האיש שתעב את הMTV – רשת הטלויזיה שהפכה אותו לכוכב – הגיע לבמה ההיא במטרה אחת ברורה, לעבור את הטרנספיגורציה הסופית מאליל ההמונים המככב על פוסטרים ומגזיני מוזיקה למשהו אחר.

הסימנים המקדימים הופיעו כבר בראיונות שליוו את יציאת "אין יוטרו" אלבומם האחרון של נירוונה. "כלהקה מבצעת נירוונה קרובה למצות את עצמה " התוודה קוביין, "הייתי רוצה לעשות משהו שקט אקוסטי ויפיפה כמו אוטומטיק של אר.אי.אם" הפטיר. באותו ערב ניו יורקי קריר, קורט בא כדי לומר שלום לעברו ולהתוות את הכיוון המוזיקלי החדש שאליו הוא התכוון ללכת.
הדיסקוגרפיה של נירוונה ניתנת לקריאה בקלות כמפת דרכים מהחושך אל האור, מהשחור אל הבהיר, אם בליץ' היה רעש לבן, שחור משחור שהושפע מהריפים של בלאק סאבאת'. הרי שנוורמיינד היה כבר בדיוק אמצע הדרך בין מלודיות רוק רך ופופ אמריקאי קלאסי מכל השנים (שמתם לב פעם כמה הריף של TEEN SPIRIT נשמע כמו MORE THAN A FEELING של להקת בוסטון העתיקים?) וחומות הרעש שזרמו בעורקיו מהסקס פיסטולס ועד סוניק יות'. "אין יוטרו" היה השלב הסופי והכי נועז בהפיכת הרעש שליווה את שירין של קוביין למשהו אחר. המטאמורפוזה של הדיסטורשנים ממתכת כבדה, לנפש מותכת על הרמקולים הושלמה. אחרי "אין יוטרו" כבר לא היה לנירוונה לאן ללכת עם רוק גיטרות רגיל, וקורט ידע את זה.

          "ערב טוב, זהו שיר מהאלבום הראשון שלנו, רוב האנשים לא מחזיקים אותו"

אין שום דבר מקרי בשירים שקוביין בחר כדי להציג את דמותו הסופית מול עיניו של הציבור. קורט מתקן פה עוול היסטורי רשמי. ומוכיח שמעבר להייפ והמכירות של המיליונים. הוא מוזיקאי דגול שלא נופל מלנון או מקרטני. למעשה, אם מישהו היה מכליא גנטית, את הארס הלנוני, עם המתיקות המלודית של מקרטני, סביר להניח שהיה מתקבל משהו די דומה, אבל הרבה פחות מוצלח מקוביין. יהיו כאלו שיתהו על הכללה של קוביין, באותה נשימה עם גדולי דור הסיקסטיז, והסבנטיז. אולם בחינה מקרוב של שירי קוביין כפי שניתן לעשות באנפלגד מגלה שתי נקודות מעניינות במיוחד.
הנקודה הראשונה קשורה למוזיקליות של שירי קוביין, הרבה נאמר על המסרים שלהם, על העובדה שהם מייצגים בבהירות ובחדות מפוקסת דור מבולבל לחלוטין. ועם זאת כל כך מעט דובר על המוזיקה שלוותה אותם. נכון, אין זה מקובל במיוחד להתייחס למוזיקאים שבאים ממחוזות הPאנק אלטרנטיב או כל הגדרה אחרת שתרצו כאל מלחינים או מוזיקאים מבצעים במובן הקלאסי-ג'אזי של המילה. גם המעריצים הגדולים של הסקס פיסטולס יודו שהאנרגיה שלהם והטקסטים הזועמים בצירוף הגיטרות המכסחות הם מה שעשו אותם גדולים. אבל מבחינה מוזיקלית קוביין היה הרבה יותר מאשר היורש האמריקאי לאנרגיה המופרעת של הסקס פיסטולס.
לקוביין היתה שפה הרמונית עשירה, חדשה ומקורית לחלוטין, משלו. גם אם תלכו אחורה בזמן ותחפשו היטב היטב. יהיה לכם קשה למצוא שיר שמזכיר את ההגיון ההרמוני של שירי נירוונה. למרות שלכאורה שיריו נשמעים פשוטים לאוזן והמלודיות שלהם מחליקות פנימה בקלות רבה. לקוביין היתה יכולת נדירה לחבר הרמוניות לא הגיוניות בעליל ולמצוא קו מלודי יפיפה שיחבר בינהן.
קחו למשל את ABOUT A GIRL שפותח את האנפלגד. אם הבית עצמו נע בין אקורדים בסולם אחד (מי מינור), הרי שהפזמון מתנייד לסולם אחר, שאין לו שום קשר לסולם המקורי (רה במול מאז'ור) ובלי שישמעו את המעבר מסולם לסולם כמאולץ. אחרי זה עובר אמצע הפזמון לסולם אחר (מי מז'ור) ואז חוזר למקורי בלי שבכלל שמתם לב שבקרתם בשלוש עולמות שונים.
יכול להיות שמי שלא מוזיקאי יקרא את זה ויגיד, אה טוב נו, שלוש סולמות, ביג דיל. אבל רק כדי לסבר את האוזן, המעבר הזה שבו קוביין עובר בין אקורד סול לרה במול או בין סי במול למי. הוא מעבר במרווח של טריטון. אותו מרווח מוזיקלי מפורסם שבימי הביניים הכנסיה אסרה לנגן אותו, בגין דיסהרמוניות מוחלטת, ואפילו כונה בזמנו "הדיאבלו דל מוזיקה"; השד המוזיקלי. קוביין תופר לכם את השד הזה בקלות רבה פנימה בלי שבכלל תשימו לב שהוא עושה את זה. כמה זה נפוץ אצל מוזיקאי רוק? מעט מאוד.
בחינה אורכית מדוקדקת של סגנון כתיבת השירים של קוביין מעלה ממצא נוסף מפתיע אפילו יותר. מבחינה מוזיקלית קוביין לא השתמש באקורדים מינוריים בשיריו כלל. בכל "נוורמיינד" אין ולו אקורד מינורי אחד! וב"אין יוטרו" הם מופיעים רק בשיר אחד (פני רויאל טי) . עכשיו אם זה נראה לכם טריוויאלי אז בואו נבהיר שישבתי השבוע וחיפשתי בכל רחבי התקליטים שלי ומהזיכרון תקליט שלם אחר שלא מנוגן בו אקורד אחד מינורי ולא מצאתי. פשוט כך. הרעיון עצמו נראה כמו איזה רעיון תעתועים לכתוב ספר שלם בלי המילה "אני", או האות – יוד. אני לא מאמין שקוביין עושה זאת במכוון, אני חושב שיש פה משהו מעבר למשחק אינטלקטואלי כיצד לכתוב שיר בלי שום אקורד מינורי

                             "לבלוז היה בן חורג ושמו הוא רוקנרול"

בלוז, (ביחד עם המוסיקה הדודקפונית של שנברג) הוא המצאה המוזקלית החשובה ביותר של תחילת המאה העשרים. לכאורה מדובר בשיבוש מערכות טוטאלי. אדם מנגן אקורדים מאז'ורים חזקים, כמעט שמחים ושר לו מלודיות בסולם המינורי והעצוב על אותם אקורדים ממש. התערובת של עצמה וחולשה, רכות וכוח ואותו זיוף יפיפה ומכוון היטב, חברו להם בשיר אחד ושלושה אקורדים אי שם בדלתא של המיסיסיפי. זהו הגזע שעליו מושתת לפחות מחצית, אם לא יותר מהמוזיקה האמריקאית השילוב שנתן לאנושות את המוזיקה הפופולרית ביותר אי פעם, הרוק.
אני מניח שקוביין לפחות בהתחלה בחוסר מודעות טוטאלי, חיבר את הקונטרסט הבלוזי בין המאז'ור למינור לשפה המוזיקלית החדשה שהוא המציא בשיריו. אני משוכנע שכמו ראשוני הבלוזיסטים הוא מצא את העסק בעצמו בלי לדעת יותר מדי מה הוא עושה ברמה המוסיקולוגית. אין זה משנה אם הוא התכוון להמציא משהו חדש או גילה זאת במקרה. קוביין לקח את שפת הבלוז ומתח אותה אלפי שנות חושך ורעש אל מעבר לשלושת האקורדים המסורתיים של הז'אנר. חושף את הבלוז לעולם חדש של אפשרויות הרמוניות ומלודיות.
כשספרתי לחבר על הגילוי המרעיש הזה (לפחות בעיני:) הוא אמר לי: "אבל אלפי אנשים עשו את זה אחר כך בכל להקות הגראנג' והנה היום אף אחד לא כותב ככה יותר". ובכן, נכון.  עשרות מוזיקאים חיקו את סגנון הכתיבה של קוביין עוד בחייו וגם אחרי מותו. אולם מחיפוש מתמשך וניתוח של כמה שירים שמזכירים, מראה את ההבדל גם חקייני נירוונה הגדולים ביותר כמו סילברצ'ייר לא השתמשו בהמצאה הקוביינית עד הסוף ותמיד רככו את ההרמוניות הגראנג'יות שלהם באקורדים מינורים, נכונים יותר מוזיקלית. למעשה השיר היחידי שמזכיר את הכתיבה הקוביינית שאני מסוגל לחשוב עליו ממש הוא HEAVEN BESIDE YOU של אליס אין צ'יינז, וגם בו יש אותה איכות בלוזית של קוביין.
באנפלגד כשהרעש לא מטשטש את ההכרה,  ניתן להבחין שלכל השירים נוספה קדרות מסויימת. בשנים האחרונות של חייו קורט התאהב בבלוז בצורה ישירה, לא מדובר בבלוז-רוק הבריטי הלבן של לד זפלין, לא מדובר בבלוז החשמלי של שיקגו, קורט התאהב בבלוז השחור ביותר והבסיסי ביותר של נוודי הבלוז מהדלתא ומטקסס הסמוכה. אותם אנשים שנדדו עם השירים שלהם וכמו קוביין חיו בדיכוטומיה מסוימת בין העובדה שהם נחשבו לבדרנים קודם כל, (הם התפרנסו מכספי ההמון שתרם להם על שירתם ונגינתם ברחוב או במסיבות ריקודים מאולתרות בבתי מרזח) לבין העובדה שהם היו אמנים שניקזו את השדים האישיים ביותר אל המוזיקה שהם יצרו, והפכו את הסבל האנושי לאמנות מנחמת. אמנות שדרכה זככו אותם בלוזיסטים נוודים את החיים בצילו של המוות. באנפלגד קוביין מציג את הטרנספורמציה שלו מאליל רוק לאיש בלוז אותנטי דרך הויה הדולורוזה שלו. דרך יסורים בת 14 תחנות-שירים שונים.

אם קודם התייחסתי למצע ההרמוני שעליו קוביין מפתח את שיריו, הרי שהתחושה הבלוזית מגיחה שוב גם מהטקסטים של השירים שקוביין בוחר לבצע באפנלגד. באופן כללי זה רעיון מוזר מאוד לעשות אנפלגד שכמעט חצי משיריו הוא קאברים. אבל בחינה מדוקדקת של השירים מגלה שגם הם נועדו בעצם להציג את קוביין החדש לעולם.
הקאבר הראשון הוא שיר של הוזלניס, הרכב כמעט אלמוני לחלוטין שאם תעיינו בתחנות התרבות של קוביין תגלו אותם שם . נדמה לי שמה שמשך את קוביין לשיר המדובר היה תחושת הבן שהחסד סר ממנו.

"ישו אינו רוצה אותי בתור קרן אור עבורו"

כפי שיודעים ילדים קתולים , אם הם יהיו "ילדים טובים"  הם יזכו להיות  "קרן האור של ישו". קורט אינו מתנער פה מהדת, אלא בעיקר מציג את עצמו ככבשה השחורה, האיש שלא עמד בציפיות שבנו ממנו, "אל תצפו ממני למות עבורו" הוא אומר לקהל בתמימות ילדותית כמעט. ומתחיל את הדיאלוג האינטנסיבי שיש באנפלג עם המוות.
מייד אחריו בצעד מפתיע של שני קאברים רצופים מופיע THE MAN WHO SOLD THE WORLD של בואי. לרוב האנשים הגרסה של נירוונה היא זו שפרסמה את השיר הזנוח הזה. כיום קשה מאוד לדמיין את השיר הזה בלי הביצוע שנחרט עמוק כל כך בתודעה הקולקטיבית. קוביין בוחר פה את אחד מהשירים האניגמטיים ביותר של בואי. שיר המתהדר בטקסט המובן כאוסף תמונות וסצנות מסרט מסע ארוך ומפותל שהמאזין מקבל בכל פעם רק כמה הצצות לתוכו ולאו בהכרח בסדר הנכון. ישנן כמה תיאוריות על מה השיר מדבר בדיוק, ובעיני מה שחשוב זה מה קורט מחליט להדגיש בשיר. קורט מציג את המסע הארוך בהתמודדות אל מול המוות, "חשבתי שמתת לפני זמן כה רב" הוא אומר לבן שיחו המסתורי, "מי יודע? לא אני, אני אף פעם לא אבדתי שליטה, אתה פנים מול פנים עם האיש שמכר את העולם" האם קורט מוכר את עולמו שוב? האם זהו שיר הפרידה שלו מהעולם המקועקע שאליו הוא נקלע ? כלוא בתפקיד שאליו הוא בכלל לא הגיש מועמדות?
כמו רוברט ג'ונסון ושאר הבלוזיסטים שעשו עסקה טובה עם השטן, קורט מציג את הרצון שלו לברוח אבל בסופו של דבר הוא יודע שמעולם הזה אף אחד לא יוצא חי. מעניין לראות שבשיר הזה קורט שהואשם ב"סל אאוט" שובר את כל חוקי האנפלגד ומנגן עם דיסטורשן מחובר לגיטרה האקוסטית שלו (בכלל לא דבר טריוויאלי והיה על זה ויכוח לא קטן מאחורי הקלעים של ההפקה אם לתת להם לעשות את זה ).

עוד נחזור אל הקאברים בהמשך האנפלגד, אולם כעת תורו של העולם הבא. "האם אני אעשה את השיר הזה לבדי ?" תוהה קובין כאילו שיש לו ברירה וממשיך לאחד השירים המיוחדים ביותר שלו. מה מיוחד בפני רויאל טי? מבחינה מוזיקלית זהו השיר היחידי בכל הקטלוג של שירי קוביין שבו מנוגן אקורד מינורי. קטן כמעט בלתי מורגש, מכמיר לב, ואם יש רגע שבו קוביין נשמע הכי כנה אישי אבוד ואמיתי בקטלוג היצירה זה הביצוע הזה, כמעט מזויף, התחושה היא שקוביין כותב את השיר ומפרק אותו לחלוטין מול המיקרופון, מחבר את המילים לראשונה, תוהה על משמעותם ומה יש מעבר לטרגי-קומדיה הקיומית. הוא מבין שזה הזמן שלו עם כולם. ולמרות שכולם רוצים ממנו משהו, הוא רק יושב ושותה כוס תה. רבות מדי דובר על המשפט "תנו לי עולם הבא כמו של ליאונרד כהן, כדי שאוכל להאנח לנצח" קוביין מפקפק בקיומם של חיים אחרי המוות, ועדיין הוא משתוקק אל הנחמה בידיעה שיש מקום כזה.
DUMB , הוא שיר התקווה שקוביין שר לעצמו בלב הבדידות שלו, הוא מנחם את עצמו שהוא לא כמותם למרות שהוא יכול להעמיד פנים, אם בשיר הקודם הוא לא יכל לישון מרוב עייפות בשיר הזה הוא נרדם ומחכה שמשהו יעיר אותו, אבל בסופו של דבר קוביין הוא הטיפש שרק חושב שהוא שמח, בשיר זה מופיעים יחדיו שני הצירים הראשים ביצירתו המאוחרת של קוביין; הפקפוק העצמי לגבי מיקומו בעולם המוזיקה, במערכת יחסיו המתפוררת עם אשתו, עם הלהקה, ובעולם בכלל. הציר השני הוא הניסיון שלו למצוא נחמה. פעמים רבות הושווה "אין יוטרו" לתקליטו של לנון – "פלסטיק אונו בנד" בשני התקליטים השירים משמשים ליוצרים מראה מאבחנת שדרכה הם יכולים להשקיף על עצמם בחדות, שני התקליטים האלו הם עבודה תרפויטית של כוכבי על סדוקים ומפוכחים מאשליית הזוהר ומריקנותה  המחפשים את עצמם לעיני הציבור. ההבדל הגדול בין שני האלבומים נעוץ בעובדה  שקוביין שר לעצמו את שירו גם כיד מנחמת. וזהו השיר הכי מנחם בכל יצירתו של קוביין, בעוד לנון נמשך אל אמירות כמו "תהיה חזק ג'ון," ואני מאמין ביוקו ובי " לקורט אין אפילו את הפריבילגיה של בת זוג תומכת.
הוא מקבל בהשלמה את גורלו, את הרגעים ההזויים האחרונים שנותרו לו בשמש. כאדם שגורלו נחרץ כל מה שנותר לו זה לחפש נחמה בדברים הקטנים ובחלומות ילדותיים משהו, "נצוף על עננים ואז נחזור ויהיה לנו הנגאובר".
POLLY – השיר היחידי באנפלגד שלא ממש עוסק במצבו האישי של קוביין, הסיבה שהוא נמצא בתוכו ? ההשערה שלי ? בגלל משפט אחד WANT SOME HELP TO HELP MYSELF קוביין יודע שכבר אין מי שיעזור אבל עדיין מבקש.
ON A PLAIN – אחד מהשירים הכי משעשעים וציניים בנוורמיינד, הופך פה לכתב התגוננות, "אוהב את עצמי יותר טוב מאשר אתם" (או "יותר מאתכם" משפט מרובה משמעויות שניתן לכמה קריאות במקביל ), אומר פה קוביין כמעט מתנצל שהוא נשאר לעוד כמה רגעים, "ורק עוד הודעה מיוחדת לפני שאני הולך ונוכל לסיים… " ואם אתם חושבים שהוא מתבדח לגבי הסוף הרי שבזמן שהבס מכוון לשיר הבא הגיטרה מנגנת משהו שמזכיר את אקורד D הפותח של THE END של הדורס. שיר שנירוונה היו עושים בהופעות פעמים רבות בתור פרודיה. אבל כאן הספק ציטוט הקטנטן, כמעט בלתי מורגש כמעט כמו נסיון לכוון את הגיטרה, מקבל משמעות אחרת.
SOMETHING IN THE WAY שחותם את שירי נוורמיינד בהופעה שוב חוזר לנושא הבדידות הקוביינית. מה שנתפס כשיר בעד צמחונות נראה פה כמו אגדת ילדים על ילד שחי עם החיות שהוא לוכד כחיות מחמד, ילד קטן ואבוד בקצה העיר מתחת לגשר. קוביין נפרד מהילד שהיה בהצהרה שמשהו בדרך מתקרב.

MEAT PUPETS

מה שמתקרב זה הפלאטו. קוביין מבצע פה מחווה אדירה לשניים מגיבוריו המוזיקלים, האחים קירקווד מהמיט- פפטס. דמיינו לעצמכם את פרל ג'אם, אליס אין ציינז או כל הרכב אחר שתרצו מזמינים להקה עלומה כדי לבצע איתם שלושה!! שירים בהופעה הכי נחשבת ונחשפת בתעשיית המוזיקה האמריקאית, למעשה בעולם. כמו שיגיד לכם כל מי שמכיר את תקליטם השני של הפפטס, קוביין בחר את שלושת השירים האלו בקפידה. השיר הראשון שזוכה לביצוע של קוביין הוא "פלאטו".  אותו מישור שכולם מחפשים אחריו, מקום אגדי וארצי באותה מידה.

" אין כלום שם למעלה פרט לדלי

 וסחבה וספר מאוייר על ציפורים,

 אתה תראה שם הרבה דברים אבל אל תפחד,

 מי צריך מעשים כשיש לך מילים ?"

שוב קוביין מחפש תשובות בעולם הבא ובעולם שמעבר, ומצייד את עצמו במילות המיט-פאפטס כאדם בדרך אל הלא נודע הגדול שמעבר. הביצוע של קוביין מוציא מהשיר את האלמנט השפוף הזוי שלו ומפקס אותו לחלוטין . קוביין מגלה רגיסטרים חדשים לחלוטין בקולו, הקול שלו יורד נמוך למחוזות השאול שרק מארק לנגאן מהסקרימינג טריז משוטט בהם. מצד שני כשהוא עולה גבוה אין מדובר בצרחה הרגילה הזועמת שלו, קוביין משתמש כמעט בפאלצט כדי לנסות להגיע למקומות האלו, להוציא מגרונו את קולו של הכלב המוכה המייבב על גורלו, ברבע האחרון של ההופעה קוביין שולף את הבלוזיסט שבו החוצה בלי להתנצל ובשיר הבא "או אני" הוא הולך אפילו צעד אחד קדימה.

" אם הייתי צריך לגעת ברגש,

הייתי מאבד את נשמתי כמו שאני עושה "

קוביין שר בבתים כסוחר נודד המציע לכם קטלוג של עצמו, אבל הפזמון מסגיר את מהות השיר,

"אינני יכול לראות את סופי,

את כל המרחב אינני רואה,

אני מפרמל לי אינסוף ושומר אותו עמוק בתוכי "

במילים האלה יש תחושה טרנסצנדנטלית-מיסטית עוד דרך להקל מעל כתפיו הצרות את נטל הידיעה. ובשיר הבא שוב קוביין חוזר לנושא החביב עליו כל כך, העולם שמעבר והפעם: הגיהינום . אם בהתחלה נראה שכל החברה הרעים הולכים לאגם אש גדול כדי להיצלות, הרי שקוביין שוב מציג את הבנליות של החיים ככורח כמעט, חסרי הגיון בעוד שהמלאכים והשדים נלחמים מי יצבור יותר נשמות. בסופו של דבר, קוביין מציג את המאבק בין טוב לרע כבנלי כמעט כמו הקיום עצמו. אותם אנשים רעים שהולכים להיצלות באגם האש חוזרים בתור זיקוקים ביום העצמאות האמריקאי. הכל חסר תועלת הכל אבוד.

רופאים מכירים את התופעה הזאת, רגע אחד לפני הסוף כל כוחות החיות של החולה נקבצים למסה קריטית ולרגע נראה שמצבו משתפר ויש תקווה. ALL APOLOGIES הוא בדיוק הרגע הזה באנפלגד.
קוביין נשמע כמעט כמו מישהו שעבר דרך חומות האש ויצא ממנה ללא פגע. "בשמש, בשמש, אני מרגיש אחד, נשוי קבור" המשפט המפורסם מתוכו. מעטים היוצרים שהיו אמיצים דיים לכתוב משפט כזה חושפני וגלוי. קוביין מנחם את עצמו עם חוש ההומור שלו. "מה עוד אתם רוצים שאהיה?  מה עוד אתם רוצים שאומר?" כאומר אני באמת מתנצל שהייתי רק אני. רגע אחד לפני הסוף קוביין נותן לעצמו את הבחירה – " הלוואי שהייתי כמותכם , משועשע בקלות" לרגעים ספורים קוביין משחק עם הרעיון של להיות כמו כולם, לצאת מהאולפן, לחזור לקורטני ולהמשיך כרגיל, כאילו יש מחר, כאילו שום דבר לא בוער באמת, כאילו כלבי הצייד של הגיהינום אינם בעקבותיו, כאילו שהפעמון מצלצל למישהו אחר ולא לו.
"בסך הכל, זה כל מה שאנחנו" הוא חותם בשלווה של השלמה עם קולו המרכך של דייב גרוהל ברקע.

"נערתי נערתי

אנא אל תשקרי לי,

אמרי לי איפה ישנת אתמול בלילה? "

בשנים האחרונות של חייו התאהב קוביין בדמותו של האדי "לדבלי" לדבטר. סיפור חייו של האיש שהורשע ברצח ושוחרר מהכלא בזכות שירתו היפה שהוקלטה על ידי אלן לומקס, ריתק את קוביין. לדבלי, שאף פעם לא קרא לעצמו בלוזיסט, אלא זמר עממי, ידע והקליט מספר עצום של שירים. קוביין הולך ובוחר לעצמו מעיזבונו את אחד השירים הכי מיוחדים מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית של לדבלי, כמו הכתיבה של קוביין גם הבלוז של לדבלי לא ממש עונה לפורמט הסטנדרטי של נוסחת הבלוז ויש בו הרבה מעבר לשלושת האקורדים ההכרחיים.
קוביין שבאותו זמן חשד בהיותו בעל מקורנן, חוזר אל האקדח שהופיע במערכה הראשונה ("בואי כפי שאת") ומשתמש בשיר הזה כדי לתאר את הרגעים האחרונים של חייו.
מאבקי הכוח בינו לקורטני ובינו לבין עצמו שהובילו למותו, מתוארים פה בעצמה נדירה. קוביין מטעין את כל הכאב, הזעם, והכעס שלו לתוך השיר הישן. רק שאצל לדבלי המאהב של האשה הוא זה שנרצח וגופתו לא נמצאת אף פעם.
בעוד לדבלי שר את השיר מנקודת מבטו של הרוצח, קוביין שר את השיר מחכה לרגע שבו יבואו לקחת אותו. הוא כבר מעבר לטוב ולרע. הוא הולך אל איפה שהרוחות הקרות מנשבות, בין האורנים, היכן שהשמש לא זורחת הוא ירעד לאורך כל הלילה האינסופי.

יש רגע אחד שכל מי שראה את האנפלגד, זוכר בברור. מיד אחרי שקוביין מיבב ככלב מוכה אל הירח “THE WHOLE……” , ישנה הפסקה במוזיקה, השקט משתרר על המסך לאיטו, וקוביין פוקח עיניים כחולות ענקיות, ולאורך שנייה אחת שנראית כאינסוף נדמה שהוא מביט אל מותו היישר בפנים. ברגע טלוויזיוני נדיר, קוביין מפקס את מבטו אל מעבר למצלמות, מעבר לצופים, מעבר לקירות האולפן, אל חדר קטן בסיאטל מעל המוסך. אל הרגע המדוייק שבו הבזק יריה אחת, יסמן את העובדה שהטרנספיגורציה הושלמה. השטן בא כדי לקבל את חלקו בעסקה, מי שרצה לחיות את חייו כבלוזיסט, היה חייב לסיים אותם גם ככאלו.

קוביין מפנים את יעודו באותה שנייה. התבוננות מקרוב תראה שהוא מבין שמה שנראה כתחילתה של דרך חדשה הוא בעצם המישור האחרון בחייו. הוא הגיע אל יעודו, האנפלגד הוא המצבה הלבנה והגדולה שהוא ישאיר אחריו, הוא שיא הלהבה של האור שבער כפליים יותר חזק מרוב בני התמותה. מכאן והלאה כל מה שנותר לו לעשות, זה לנגן את תווי הסיום על המסך היורד של חייו ולמלמל תודה בקול חנוק.

"ראיתי דברים שאתם האנשים לא תאמינו. ספינות קרב בוערות ליד כתף ערפילית אוריון. צפיתי בקרני סי זוהרות בחשיכה ליד שער טנהאוזר. כל הרגעים האלו יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם…"

רוי ביטי. נקסוס 6 , בלייד ראנר.

לכל אחד יש את תיבת הפנדורה שהוא נושא עימו, אנשים מתים, אנשים אחרים נעלמים מחייך, דברים שאמרת כשלא היית במיטבך, כל הדברים שהחמצת כשלא שמת לב. אני חושב שלכולם יש חדר מסוים בזיכרון שאנחנו לא אוהבים לעבור לידו ביום יום.
אבל לפעמים אתה עובר ליד מקום שמזכיר לך, שיר מסוים מתנגן ברקע, מישהו אומר לך משהו שמזכיר ובקליק אחד נפתח המנעול המשוכלל ששמת עם כל האימובילייזרים ואתה שוב מוצא את עצמך מתמודד עם מכלול שלם של רגשות ותחושות כואבות במידה זו או אחרת.
השבוע האחרון היה שבוע כזה, נירוונה הייתה להקה אחת מעוד אלפי להקות שאהבתי בחיי, אבל ההתאבדות של קוביין הייתה סיפור אחר לחלוטין עבורי.
בחיים טיימינג זה הכל, כשנוורמיינד יצא הייתי בתחילת השירות הצבאי, שמח ומאושר מהדרך החדשה שאליה יצאתי, וכש"אין יוטרו" יצא הייתי קרוב לסיומו של הפרק הצבאי בחיי. במרווח שבין שני התקליטים האלו עברתי מהפכות אישיות רבות שהובילו אותי למקומות לא כל כך טובים, בסופו של דבר. בשנה האחרונה שלי בצבא בגלל סיבות שונות ומשונות שרובן לא קשורות לצבא כלל, מצאתי את עצמי מאוד לא מאושר בחיים.

הרגע הזה שבו אתה לוקח רובה, ורוצה להרגיש את טעם המתכת של לוע הקנה בין השפתיים שלך,  הוא רגע בעייתי מאוד. המחשבות למה לא ללחוץ, תמיד נגררות לפינה מרוחקת של החדר הצבאי, ולרגעים אתה תוהה אם זו התשובה המדממת למחול החרבות שמסתובב לך בראש. חלק מהותי ממך יודע שלא,  וחלק אחר בך רוצה רק שקט. אלו הרגעים הקשים ביותר, הרגעים בהם אתה נלחם בבן אדם היחידי בעולם שהוא שווה לך בדיוק, ומכיר אותך הכי טוב מכולם  –  אתה בעצמך.
הדבר הקשה הוא למצוא את הקש הנוסף שיצליח להכריע את המאבק בינך לבין עצמך, על החיים שלך.
עבורי הקש הזה היה – "אין יוטרו". כשהדיסק יצא, חשתי שיש עוד מישהו שמכיר את המאבקים האלה, ושיש שם עוד אחד שלקח רובה ליד והתחיל להתבונן סביב כדי לבדוק איפה הדם הכי פחות ילכלך את החדר.
אחרי שקניתי את הדיסק ושמעתי אותו הלוך ושוב במשך שבועות וחודשים, מצאתי את עצמי תוהה רבות מדוע שינה קוביין את שמו המקורי של התקליט מ – "אני שונא את עצמי ורוצה למות" ל-"ברחם".  במקום מסוים קיויתי, והאמנתי, שהתקליט הזה הוא בדיוק אותו רגע שבו אתה מצמיד את הקנה לפיך אבל מתלבט על ההדק. התלבטות ארוכה קורעת ורועשת. ידעתי שהתקליט הזה בסופו של דבר נגמר ב"הכל תירוצים" והאמנתי לעצמי, והאמנתי לקוביין, שאחרי שהוא העביר את עצמו, ואת כל מי ששמע, דרך הגיהינום הפרטי שלו, הוא מצא לנכון לסיים בשיר הכי אמביוולנטי שלו. כאילו אמר לכל מי ששומע שזה לא יהיה יותר קל אם תוריד את היד מההדק, אין פתרונות קלים לחיים, אבל זה גם לא יהיה כל כך נורא, בסך הכל זה כל מה שאנחנו. מבולבלים, חצויים, נשואים, פרודים, בודדים,  קבורים, וחיים מתחת לשמש.
האמנתי לקוביין או שרציתי להאמין לו, אין זה משנה את העובדה שבסופו של דבר, הורדתי את היד מההדק והחלטתי להמשיך ולחיות.
העובדה שהוא גם בחר להמשיך לחיות, להוציא את האלבום ולהופיע עם נירוונה, היוותה בעיני הוכחה מוחלטת לניצחון כוח החיים שבו. לעובדה שבסופו של דבר עם כל ההתלבטויות שלנו, זה הכל שטויות. החיים גדולים יותר מכל דבר אחר. שום דבר לא גדול מהחיים, אפילו לא המוות.
כגודל התקווה כך הייתה המכה שחטפתי בחזה כשעליתי לאוטובוס בדרך לצבא בבוקר יום ראשון אחרי סוף שבוע מנותק לחלוטין מהעולם. התיישבתי מאחורי חייל אחר שהחזיק את העיתון פתוח על הדף השני ואז הפך אותו כדי שאראה את הכותרת "נביא הרוק של שנות התשעים התאבד". הכאב היה מוחשי, קהה, חותך, אלפי פידבקים נוצרו בראשי.

לא הייתה שם שום תהיה למה, ידעתי היטב מדוע. היה רק עצב טוטלי ארוך עמום ומשתק. רק אז באותו רגע הבנתי כמה בר מזל הייתי שקוביין היה שם בשבילי בכדי שיעזור לי לשחרר את האצבעות מההדק. אבל לקוביין כנראה לא היה קוביין אחר שיכל לעזור. לא חשתי שנבגדתי, לא חשבתי שעצם העובדה שהוא התאבד מוכיחה שהחיים לא יותר גדולים מהמוות, אני החלטתי לחיות ועם זה נשארתי. אבל זה לא שינה את העצב שחשתי כלפי בן אדם שלא פגשתי אף פעם בחיי.
אין לי שמץ של מושג איך היה קוביין בתור בן אדם ברמה המיידית והחברתית כמו שהכירו אותו מכריו חבריו ומשפחתו. אבל אני וכל מי שהאזין, יכל להכיר את קוביין בדרך האינטימית ביותר שיש, מתוך ראשו ונשמתו. הצער והעצב שחשתי אז היה יותר מדי מכדי לספוג, כשהגעתי שעה וחצי אחר כך כזומבי לצבא חיכתה לי הודעה במשרד שהמפקדת שלי רוצה לראות אותי ברגע שאגיע. כולם בבסיס הכירו את המשרד הצבאי שלי עם אינסוף תמונות המוזיקאים והטייפ שתמיד השמיע "רעש חינני" כהגדרתה, "לך לים זה יעשה לך טוב " היא אמרה לי וזה אכן עשה לי טוב.  באותו יום שמעתי את "ברחם"  בדיסקמן הצמוד אלי שוב ושוב מול הים עד שהערב שקע והלכתי הביתה. מאז לא שמעתי את התקליט הזה עד השבוע האחרון.
אני מקווה שזה משנה משהו למי שאהב, ואולי גרם לדברים להראות קצת אחרת ממרחק הזמן גם לאלו שפחות אהבו. ולמרות שהסיפורים האלו לא ממש נגמרים אף פעם, אנו נמשיך הלאה לשגרת חיינו ונשאיר פה את כל מה שתם ולא נשלם.

(התפרסם לראשונה בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בYNET  במלאות עשור למותו של קוביין)

טורטיס – תאוריית הקונספירציה

שלום לכל ארבעה וחצי קוראיי היקרים.  שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בפינתנו השבועית "פוסט רוק לאן?". כפי שדווח לי בשבועות האחרונים קוראים רבים, אוקיי רק אחת,  התלוננו שהם אינם מבינים בעצם מהו אותו "פוסט רוק" שעל גורלו אנו מדברים חדשות לבקרים כאן בבלוגנו  האהוב. ובכן הגיע הזמן להשריש הבערות מן הארץ,  ולהבהיר פעם אחת ולתמיד מהו המושג הזה. למרות שמדובר בחומר מסווג, אני יכול כבר לגלות ש"פוסט רוק"  הוא בעצם שם קוד למבצע סודי ביותר של הסי.איי.איי. מבצע שהחל עוד בסוף שנות השמונים, ומטרתו אחת ויחידה. מיגור השפעתה המזיקה והדקאדנטית של מוזיקת הרוק הפרועה על בני הנוער בעולם המערבי.

תחת משטרו של ג'ורג' בוש האב,  החל לפעול צוות היגוי מיוחד שיזם יצירת סגנון מוזיקלי שיראה כמו רוק, ינוגן בכלי רוק, אבל יהיה בדיוק ההפך מרוק. סגנון שיהיה מנותק לחלוטין מסקס ללא נישואין,  סמים המשחיתים את נפשו הרכה של הנוער וכל אלמנט של מחאה. סוכנים מתאימים גויסו ממיטב מכללות ליגת הקיסוס האמריקאית,  ונשלחו לאקדמיה חשאית למוזיקה שהוקמה אי שם ביערות וירג'יניה.  יחידת עילית הנוער האמריקאי למדו אצל מיטב המלחינים הקלסים כפיליפ גלאס וסטיב רייך, כיצד יש לשעמם את המאזין בחזרה אינסופית על אותו מוטיב ויצירת אשליה של פריצת דרך. או אז,  הוטל על מיטב הסוכנים לצאת אל העולם ולהסוות עצמם כמוזיקאי רוק,  להקים להקות עם גיטרות חשמליות, להתקעקע, ולהוציא מוזיקה בהירה ולבנה שתדיר אחת ולתמיד את הטקסטים המשחיתים, הזיעה הנוטפת, ובעיקר את הסקס המרומז והנוכח מהמוזיקה כליל.

הצוות המובחר

סוכנים אחרים הוסוו כמבקרי רוק והושתלו בעיתוני המוזיקה הנחשבים  כדי לגבות את התופעה החדשה. הפחות טובים שבהם הצליחו אף להתסנן לכמה פורומי מוזיקה  ישראלים וניסו להחדיר את הסגנון גם בקרב בת בריתה הגדולה של ארה"ב. אך עם נפילת משטרו של בוש האב וכניסתו של קלינטון – ניאו היפי וחובב הסקס, סמים, ופליטווד מק-רויאל לבית הלבן, מבצע "פוסט רוק" הופסק באיבו ונקבר בתוך הררי הבירוקרטיה של מטה הסי. איי.איי בלנגלי.

מייד לאחר הבחירות של שנת תשעים ושלוש, הושמדו כל המסמכים הנוגעים למבצע "פוסט רוק". אך בגלל החשאיות הרבה שבה פעלו תאי המוזיקאים, לא ניתן היה ליצור קשר עם כל הסוכנים. כך קרה שסוכנים רדומים שאומנו לפעול בצורה עצמאית החלו להסתנן לתוך המערכת מבלי שידעו שהם פועלים למען מטרה שנזנחה. מכולם הטיב לעשות ג'ים אורורק שהצליח לחדור כל כך עמוק לתוך הסצינה המוזיקלית, עד שהסתנן כחבר מן המנין בארגון המשחית של אלילי האלטרנטיב סוניק יות' הרדיקלים.

מכל הצוותים שנשלחו אל השטח, הצטיין צוות אחד שפעל בצורה מיומנת ויסודית יותר מכל השאר. מדובר בקולקטיב שנקרא טורטיז. לאחר ששני אלבומיהם הראשונים זכו לשבחים מקיר לקיר בכל המגזינים הנחשבים, וטענות כי סוף סוף הרוק חובר אל המוזיקה הקלסית המודרנית, היה נדמה שהצלחה ודואטים עם בריטני ספירס הם רק עניין של זמן. אולם הנסיונות המחוכמים שלהם לקרוא את המפה מראש ולחזות את השינויים הדמוגרפים בטעם הקהל, גרמו לטורטיס לזגזג לכיוון האלקטרוניקה הקלילה. נסיון שהוביל להוצאת לשני אלבומים שנכשלו כליל ולא הותירו שום רושם על בני הנוער, אפילו לא החנונים שבהם.

גם המבקרים המושתלים תהו מה קרה לצוות המובחר שתקליטיו הפכו לכה משעממים. לאחר שנתיים של חקירה פנימית אינטנסיבית, הפקת לקחים יסודית, ואינסוף ישיבות סיעור מוחות עמוק אל תוך הלילה.  החליטו חברי טורטיז לחזור אל הנוסחא של תחילת הדרך, קרי מרימבות רפיטטביות + גיטרות חשמליות מינימלסטיות * רחשים סביבתיים/ מערבוניים = מוזיקה איכותית שמבקרים נשפכים ממנה.  הפעם יצרו חברי ההרכה קטעים קצרים ונגישים יותר מבעבר, עם אוריינטציה של כיבוש מצעדי הפזמונים וסימון המוזיקה החדשה כבון טון תקופתי.

   

TORTOISE – הצוות המובחר של אופרציית "-פוסט-רוק"

אך שוד ושבר, מה שהיה חדשני וטרי בשנת תשעים ושש, נשמע כיום כרטרו מעניין לפרקים ומשמים לאורכים. לעומת זאת בני הנוער כיום מכורים ל"מורדים" ו"לכוכבים  נולדים" ומה להם ולמוזיקה של מתמטיקאים מצטיינים? ולכן אני קורא מעל במה זו אל כל הנוגעים בדבר בכל זרועות הממשל האמריקאי. תוקם מייד עמותת "תנו לפוסט רוק למות בכבוד"  ועדיף שעה אחת קודם.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: