קורטני לאב – מונולוגים רועשים מהואגינה

           

החיים של קורטני לאב יכלו בקלות לפרנס עשר טלנובלות. עם כמות מפחידה של מוות לא טבעי מסביבה. (בעלה , חברים בלהקתה.) התאבדויות התמכרויות גמילות התמכרויות התאהבויות מקושרות ונפילות עוד יותר מתוקשרות. לקורטני לאב יש תדמית ציבורית של שר-לי-לה מעופפת בגבעות הוליווד. אבל אם בוחנים את המקרה שלה בעיניים ביקורתיות ניתן לראות שמדובר בשורדת חזקה שכל חטאה הוא חוסר רצון לשחק את משחק הנחמדות של המדיה. היא אולי לא הבן אדם הכי אינטלגינטי בסביבה, חוש טאקט בטוח אין לה, אבל היא אומרת את כל מה שהיא מרגישה ישר בפנים, עושה את כל מה שבדגדגן שלה ובעיקר לא דופקת חשבון לאף אחד.

במקום להעריץ אותה על היותה אחרונת הפאנקיסטיות שדופקת את המערכת בדרכה שלה, כולם אוהבים לשנוא את קורטני. דמותה הפכה מזמן לקרטון המטרות של כל מבקר זב קולמוס שרוצה לצלוף בה למה ? כי זה קל וזה כיף. קורטני מודעת לכך ולכן התקליט החדש שלה הוא פאק יו אחד ענקי מטעמה לכל משמיציה ושוחרי רעתה. את זה ניתן ניתן לחוש בקלות. שומעים את הבעירה בקולה ואת היותה מפוצצת אנרגיות דוקרניות ובועטות כמו בסינגל ובשיר המוצלח ביותר בתקליט "מונו". "נו התגעגעתם אלי??" היא שואלת בציניות "אומרים שרוקנרול מת, והם בטח צודקים" היא ממשיכה ונשמעת כמו איגי פופ בימיו הטובים. הבעיה שמשם והלאה התקליט מתדרדר לעיסת פופ-גראנג' שטאנצית למדי בחסות המפיקים והכותבים שמאחורי זמרות כמו פינק, קריסטינה מגעילרה ודומתיה. אם שאר התקליט היה ממשיך באותה רמת של "מונו" ניתן היה להכתיר את הדיסק בתור יצירת מופת של שטחיות זועמת. במצבו הנוכחי הוא סינגל אחד מצויין פלוס אחד עשר מונולגים רועשים מהוגינה.

החשיכה, מעבר לטוב ולרע.

      

הדרקנס מגניבים!!!
רגע, רגע, מה זה בעצם אומר?

זה יפה? זה חכם? זה מרגש? מה זה בעצם המגניב הזה ?
הדרקנס היא להקת קטע, מין קריצת רטרו כזו, עור נמר מהסבנטיז, סולואים של מוטלי קרו מעלי עשן מהאייטיז, ופלצט שגורם לשלד של פרדי מרקורי להחוויר.

נשמע מלהיב ? תודו שלא. אז איך קורה שלהקה שעושה את המוזיקה הכי עבשה רקובה ורדודה מאז מודרן טוקינג, מצליחה כל כך?

התשובה פשוטה הדרקנס הם פשוט עוד גל, או אולי עדיף- שפל,  בשיטפון הטראש שנוחת על העולם המדושן שלנו.  סף הריגוש של האנושות עלה גבוה כל כך. שכבר אין כוח לחוות משהו בצורה ישירה אם אפשר לצחוק מהפרודיה עליו. זה פשוט הרבה יותר קל  ו מ ג נ י ב!!!
הדרקנס ובעיקר חסידיהם המגניבים, לועגים לכל מה שמריח ממחויבות ועמדה, יתרה מכך הם אפילו מתגאים בזה. כן, הם אומרים. כולנו יודעים שהכל פוסט מודרני היום. וממילא אין טוב ואין רע וזה לא משנה אם זה חרא טרי או חיקוי מפלסטיק. העיקר שכולם צוחקים, לא? עזוב אותך מרצינות דויד, זה כיף להיות סתם אדיוט ולשחק אותה טמבל לשעה או שתיים!! רוק'נ'רול!!
יאללה יאללה תתבגרו קצת האייטיז והניינטיז נגמרו, לא הגיע הזמן לחשיבה שונה?  אם אתם לועגים לכל דבר ואין טוב ורע, אז במה בדיוק אתם מאמינים?
הדיסק הזה מסוכן. בגלל שלמרות שישכנעו אתכם אחרת יש הבדל עצום בין תמימות להתממות, בין חכם למתחכם, בין שעשוע לציניות ובין שמחה לבהמיות. הצעד הראשון בדרך למטה הוא תמיד הקל ביותר. אתם תצחקו כשהם ילעגו לאהבה ויגידו ש"היא רק רגש", אתם תצחקו כשהם ילעגו למוזיקה ויעשו ממנה רינגטונים, אתם תצחקו שהם ילעגו לדיעות שלכם, לחלומות שלכם, ולכל מה שחי ומתרגש בכם, והם ילעגו ואתם תצחקו עד שיום אחד אתם תעמדו מול המקרר ותגלו שהאנשים היחידים שצוחקים בחייכם הם אלו על העטיפה על היוגורט. והם צוחקים עליכם.

" הוא המביט לתוך החשיכה החשיכה מביטה לתוכו …" ניטשה.

סוף של דבש מורעל – סקוט ווקר

בתאוריה כולם רוצים להתפרסם.

בעולם המעשי לא בטוח שכולם מוכנים או יכולים לשלם את תג המחיר שמתלווה לפרסום. נהוג לחשוב שמי שהגיע לעמוד במרכז הבמה לא הגיע לשם בטעות כי אם מתוך בחירה מודעת לפרטי העסקה הפאוסטית שבה תמורת הכסף הזוהר והתהילה אתה נאלץ לחשוף את נבכי נשמתך וכל פרט שולי בחייך לכל עובר אורח מזדמן, מציצן ומצלמה פולשנית. ישנם מקרים נדירים שבהם נלכד אדם באור הזרקורים המסנוור בטעות. כארנב הוא קופא שם ללא תנועה ממשיך לבהות באורות המתקרבים ולחכות בשיתוק מוחלט לרגע ההתנגשות. את הרגעים האלו בדיוק ניתן לשמוע היטב בקופסא מחומשת חדשה המסכמת את הקריירה המופלאה של סקוט ווקר, הכוכב הממאן הגדול ביותר אי פעם.

האיש שנולד תחת השם סקוט אנגל באוהיו ארה"ב, התפרסם דווקא באנגליה של שלהי שנות השישים כסולן של האחים ווקר,  הם לא היו אחים ולא היו ווקר, אבל בהחלט היו להקת יפיופים שזכו להצלחת מצעדים גדולה בן לילה עם כמה סינגלים נוטפי דבש היישר לאוזן. כל אחד יכל לראות שלזמר יש את כל התכונות המתאימות להיות כוכב על. הצירוף הקטלני של מראה גברי מרשים וקול מלא הוד והדר נדיר בעוצמתו, תורגמו להרבה מאוד מטבעות בעינהם הנוצצות של כמה וכמה אנשים בתעשיית המוזיקה הבריטית. והכוכב הצעיר הוחתם במהירות על חוזים ארוכי טווח.

ווקר שההערצה ההיסטרית של בנות אנגליה גרמה לו להסתגר מאחורי משקפיים שחורים ולפתח תסמיני פוביה מאור היום והעולם שבחוץ, ראה את עצמו כאומן המחוייב לחזון האומנותי שלו. אמרגניו והציבור ראו בו כוכב פופ שמאלצי, מעין גרסא מוצלחת יותר לטום ג'ונס שכל מה שנדרש ממנו היה להיות יפה ולשיר שירים לדודות בהתהוות.

במקום לבחור בדרך הקלה ולשחק את המשחק החל סקוט ליצור מוזיקה שלכאורה נשמעה מאוד מיינסטרימית. על רקע מצע סמיך ומתוזמר היטב של כלי מיתר וכלי נשיפה, במרחק אלפי שנות אור מהרוקרים החשמליים של אותה תקופה שר סקוט בצורה אובססיבית כמעט על בדידות, עצבות, התאבדות, מוות ושאר נושאים משמחים שכאלו. כל מי שהקשיב מקרוב הבין שסקוט ניסה להגשים בחייו את נבואות העש של יונה וולך : "באשמת עצבים רפופים בעוד שכל חריקה יכולה להיות לא רק סוף של דבש אתה עובר במשכנות הפרפרים בלילה ואלפים מתאבדים אל מול מנורותייך ".

התוצאה הינה גוף עבודות יחודי שיכול בקלות להיות מוגדר כמוזיקת לאונג' ללובי של גיהנום.

              

לאחר שלושים וכמה שנים של קריירה יחודית, הגיע גםזמנו של סקוט להצטרף אל המורטריום של עולם הרוק – הקופסא המסכמת.

סקוט שהיה מעורב בעריכת הקופסא, עשה מעשה נדיר ובחר לחלק את הדיסקים שבה לפי נושאים מה שהופך את חווית ההאזנה לקופסא למענגת במיוחד. ממרחק הזמן המסה והתדועה המצטברת של של השירים מעידנים שונים מעלה באוב את דמותו של סקוט כאומן מיוסר שנכלא על לא עוול בכפו, בכלוב הזהב בלב המיינסטרים .

דיסק אחר דיסק מתארת הקופסא את מסעו הארוך של סקוט מהמיינסטרים אל השוליים הסהרוריים של עולם המוזיקה.

לא מדובר פה במי שחינו סר מעיני הקהל, סקוט בחר את הדרך הזו בעקשנות מתוך חיפוש אמנותי שהוליך אותו בדרך המוזרה הזו. והנה היא נפרשת לפניכם במה שמכונה בשנינה חדה – חמישה חלקים קלים.

 "בחדרי"- הדיסק הראשועוסק כולו בבדידות ובדרמות מחדר השינה. "בחדרי, בקצה המסדרון, אני יושב ומתבונן בקירות, חושב כמה בודד הפכתי לבדי להיות". כל שיר כאן מאיר את הבדידות מזוית אחרת של החדר הבודד.  ממרחק השנים קשה להבין איך מישהו חשב שהטרגדיות המולחנות האלו יכולות להיות להיטי פופ להמונים, למזלנו התוצאה המשמחת של התאונה הזו היא אסופת שירים יפיפיה ומורבידית כאחד שמראה את ההשפעה הענקית שהיתה לווקר על דורות של מוזיקאים שימשכו אחריו לחומר האפל כבואי, מוריסי, ניק קייב והטינדרסטיקס.

"היכן הנערה ? " הדיסק השני מוגדר כשירים המוקדשים ל- על- ואודות נשים. מבחינה להיטית הוא הנגיש מבין החמישה. למרות שהוא אינו מכיל רק שירי פרידה, נדמה כי גם בשיאי ההתאהבות ווקר תמיד עסוק ברגע שבו הדברים יגמרו. "היכן הנערה שהקנריות יפסיקו לשיר ברגע כשהיא תצא מהדלת ? ", סקוט מצטייר כאן כאיש הנואש למגע אשה, למרות העובדה שחייו היו משופעים בהערצתן של אלפי נערות  שתלו פוסטרים שלו על קירות חדרן הוא עדיין נשמע אמין לחלוטין כשהוא שר על בדידותו והקושי למצוא מישהי שתשאר שם איתו.

 "אמריקאי באירופה" – הדיסק השלישי מתעד את הדיכוטומיה של סקוט כאדם החצוי בין התרבויות. לסקוט היתה אובססיה פנאטית למוזיקה של ז'אק ברל. הוא הקליט רבים משיריו ולטעמי האישי הפרשנות שלו היא המוצלחת ביותר שברל זכה לה באנגלית. צריך לשמוע את הדרך מלאת הלהט שבה הוא נכנס לעור הטרובדור המיוסר וחי עד הקצה את דמות השנסונר שזוכה לתהילה העולם והופך להיות בדיחה שלו עצמו כמו ב"ג'קי" שיר שנקרא כאילו ברל כתב במיוחד עבור סקוט – "ואם יום אחד אני אהפך לזמר ספרדי ששר לגבירות מהודרות, שמי יהיה אנטוניו ועם גיטרה מושאלת אני אשיר להן ואת כל גשרי אני אשרוף ואם אתן להם כמה נענועים מצידי אני אצפה למשהו בתמורה ואאלץ להשתכר כל לילה כדי לדבר על מוסריות עם איזו סבתא מקושטת כעץ חג המולד, וגם אם אראה פילים ורודים או אהיה שתוי ככל שאפשר, אני עדיין אשיר לעצמי את השיר על הימים שבהם כולם קראו לי ג'קי." בסוף הדיסק נמצאים שירים מתקליטו של סקוט משנות השבעים שבו הוא ביצע שירים בעלי אופי אמריקאי – קאנטרי משהו המלמדים על הגעגוגעים שאחזו בו באנגליה למולדתו הישנה.

 "כך אתה נעלם" שמו של הדיסק הרביעי הוא בדיחה עצובה על שנות הדעיכה והנפילה המסחרית מתחילת הסבנטיז ואילך. הדיסק חושף את הצד היותר נסיוני ומורכב של סקוט. ומתרכז ביצירה שלו מאמצע הסבנטיז והלאה. באייטיז בהשראת דור חדש של מוזיקאים מעריצים כמארק אלמונד וג'וליאן קופ עדכן סקוט את הצליל של שיריו והתוצאה היא מעין גל חדש מתוזמר ומוזר ביותר ובניינטיז הוציא סקוט את TILT . התקליט המוזר ביותר בקריירה שלו. סוויטה של שירים המתחברים לסימפוניית קינה כמעט בלתי חדירה מבחינה מוזיקלית, מעין מפגש דמיוני בין מאסיב אטאק וטורטויז שחברו יחדיו להפיק תקליט פוסט מורטום לפרנק סינטרה. האזנה לקטעים מתוכו (הדיסק הזה שסקוט אמר שהוא הכי שלם איתו מיוצג כאן כמעט במלואו) מבהירה היטב מדוע רדיוהד,דיויין קומדי, פאלפ (שאף לקחו אותו להפיק את אלבומם האחרון ) ציינו אותו שוב ושוב כמקור השפעה וכמודל לחיקוי.

"סקוט על המסך" הדיסק החמישי בקופסא כולל מוזיקה שסקוט עשה לפסקולים במשך השנים הן כזמר והן כמלחין. דיסק זה מכיל מספיק קטעים נדירים כדי לתת עילה מוצדקת ביותר לרכישת הקופסא גם למעריצים הכבדים ולמרות שהוא ידוע בעיקר בתור זמר סקוט מוכיח פה כשרון גם ליצירת קטעי אוירה יפים במיוחד. נדיר למצוא קופסאות שחושפות אותך בבת אחת לעולם יפיפה חדש וממש לא מוכר, נדיר למצוא כשרון גדול כל כך תקוע כמו יתד בלב המיינסטרים, ובכלל נדיר למצוא כזו כמות של איכות בחמישה דיסקים המגיעים יחדיו מאותו אומן. אם חייכם חסרים קצת דבש מורעל עכשיו אתם יודעים היכן למצוא אותו.

גיבור אמריקאי – סופיאן סטיבנס – שבעה ברבורים


Sufjan Stevens – Seven Swans

סופיאן סטיבנס הוא אדם עם מטרה. הפרוייקט המטורף-חלוצי שלו לתעד את כל חמישים מדינות ארה"ב אלבומים ובשירים, הוא פרוייקט חיים גדול ומסובך.

"ברכות ממישיגן, מדינת האגמים" שהתחיל את הסדרה בשנה שעברה, תעד את המדינה שבה נולד וגדל סטיבנס. "מישיגן" היה לא פחות מיצירת מופת. מהתקליטים הנדירים האלו שאני מוצא את עצמי חוזר אליהם שוב ושוב ושוב בהשתאות כבפעם הראשונה. אבל חמישים מדינות? חשבתי לעצמי, כמה שירים אפשר כבר לשיר על נבדה? אז מחשבות לחוד ותקליטים לחוד.
כעת סופיאן מוציא את "שבעה ברבורים". מדובר באלבום המכיל שירים שהוקלטו במקביל לפרוייקט מישיגן ופשוט לא היה מקום עבורם. "הממממ", הרהרתי לעצמי. "בטח מדובר באסופת שאריות חצי אפויות, משתעשעות,  קצת תמוהות,  ובטח לא מבריקות כמו התקליט ההוא". אוי כמה שטעיתי.
אינני יודע אילו מינרלים יש במי מישיגן,  ומאיפה בדיוק נובע כשרון חד-פעמי שכזה, אבל חששותיי היו לשווא. מדובר בתקליט מעולה שמשתווה ואף מתעלה על קודמו.

סופיאן מרשה לעצמו להיות קצת יותר מלנכולי והרבה יותר נסיוני בעודו ממשיך למפות בעיניים אוהבות,  את הנוף האנושי על רקע המדינה המדוכדכת. "אני רואה כל כך הרבה חיים בך" מאבחן סופיאן מתחת לעיניים הדהויות של אביו. כתייר רגשני עם באנג'ו מינימליסטי וכלי נשיפה קלאסיים, הוא משוטט בחצר האחורית של חייו כדי להשיג את הנדיר מכל – תקליט עצוב שמצליח לעודד אותך. בסופו של דבר סופיאן הוא מקרה נדיר של יוצר שמשתמש במוזיקה שלו כיד מושטת לעודד, לשמח לרומם את הרוח. הצלילים האלו חפים מציניות לחלוטין וכל ישותו אומרת חיוביות אחת גדולה.  הבעיה עם חיוביות כפי שיודע כל מי שמכיר את עדת השאנטי-שאנטי בארצנו, היא הקיטשיות היתרה ורעיונות הרדי-מייד בנפח מילימטר שנהגו כנראה במשרדי פרסום הודים עתיקים שהופכים את החיובי שבאדם למה שנראה כאוסף ציטטות מסדרות מתבגרים אמריקאיות אבל מסתכמות באמירה הדוניסטית בכיוון של "עשן ותן לעשן" . סופיאן מצליח להמנע מהבנאליות מאחר והוא אינו פוליטקאי  הוא אינו מציע פתרונות אינסטנט. הוא רק מתאר את המציאות הדוויה כפי שהוא מבין אותה עם שפע של חמלה וחום אנושי נדיר ברגישותו. המוענק לכל  חסרי המזל החולפים בשיריו. כהתגלמות מוזיקלית לפילוסוף הנרי דיויד ת'ורו, סופיאן מביט אל  הטבע שוב ושוב כדי למצוא תשובות אותנטיות ליחיד בחברה ששחקה את הקשר שלו לאדמה לקונקרטי לפלא הבסיסי שבקיום  "כל העצים נעמדו באור, חסרי פנים, וראיתי סימן בשמיים, שבעה ברבורים, שמעתי קול בראשי האומר אני אנסה, אני אנסה ".

במילים וצלילים יצר סופיאן שיר הלל מודרני לכל מה שמיוחד טוב וחיובי ברוח האדם, גם בעיתות משבר כלכלי חברתי ואישי עמוק. אם היה צדק בעולם היו קוראים לו היורש של וודי גאת'רי ודילן הצעיר, אם היה צדק בעולם הוא היה מנסה להיבחר למשרת נשיא ארה"ב ואולי היה הופך את העולם הזה לטוב יותר.  אם היה צדק בעולם היו מוסיפים את דיוקנו של סופיאן לצד האבות המייסדים של אמריקה בהר ראשמור,  אם היה צדק בעולם היו מחלקים את התקליט הזה בכל לשכות הרווחה עם תרגום לעברית, רוסית, אמהרית, תאילנדית…  מאחר ואין צדק לכו אתם לקנות אותו ואחרי שתגמרו להתפעם ממנו, צאו לרחוב ונגנו את הדיסק הזה לקבצן, לאם החד הורית, למובטל השכונתי המיואש, והאישה החולה מהמסדרון. אני בטוח שהם יודו לכם.


Sufjan Stevens – Future American Hero

לאמבצ'ופ – נו בוא כבר, לא אתה תבוא…

LAMBCHOP הם להקה שממש. אבל ממש לא יודעת לשווק את עצמה נכון. זה מתחיל בבחירת שם גרוע במיוחד   (מה שגרם להם כבר המון בעיות עם ארגוני נשים   בתקליטם הקודם שנקרא LAMBCHOP – IS A WOMEN )    ממשיך בעובדה שמדובר בהרכב- קולקטיב שצריך לפרנס 15 נגנים!! וזה עוד לפני שדברנו על נגני הכינורות!!. והגרוע מכל הם ממוקמים בנאשוויל. בירת הקאנטרי האמריקאי. כתוצאה מכך כבר קרוב לעשור שהם  מסווגים כאלט-קאנטרי או ניו-קאנטרי או רטרו-קאנטרי. הבעיה היא שמי שמצפה לשמוע מרחבים פתוחים במוזיקה שלהם יתאכזב קשות. מדובר בהרכב שפשוט עושה מוזיקת סול דרומי ישן. אם הם היו שחורים הם היו יכולים בקלות לטעון לכתר היורשים לאל גרין ואייזיק הייז רק שלאמבצ'ופ הם חבורה של בני 30 פלוס פלוס פלוס, לבנים למהדרין, והתוצאה היא שילוב מוצלח מאוד של מעט קאנטרי וכל הדברים הטובים שלא ידעתם שאתם זוכרים, מתקליטי סטאקס ישנים.
"אין שום דבר שישווה למתיקות של תקליטי סול ישנים" אמר פעם ריי צ'ארס ולמבצ'ופ יצאו מעורם בכדי להוכיח לכם את זה בשני האלבומים החדשים שלהם שיצאו בו זמנית עכשיו. הסיבה להתפרצות הכפולה נבעה במפתיע דווקא מבלוק יצירתי של סולן ההרכב קורט ואגנר,  שהכריח את עצמו לכתוב שיר מדי יום במשך כמה חודשים כדי לפתור את הבעיה.  את המיטב מתוכם הוא הביא ללהקה וכשהתברר שיש יותר מדי חומר טוב, נערכו שני תקליטים מצוינים מאותם הסשנים. בהכללה גסה ניתן לומר שAW COMON הוא הנוגה והמוצלח יותר בעוד שNO YOU CMON הוא היותר עליז וקצת מפוזר.
ואגנר זמר ההרכב. ניחן בקול בריטון רך. מה שמגביל את הלאמבצ'ופים להישאר בטריטוריה מוזיקלית של חדרי השינה במה שפעם היה מוגדר כמוזיקת מזמוטים. הם ממש לא פאנקיים וסוחפים. וגם שהם מנגנים יותר חופשי כבקטעים האינסטרומנטלים. נדמה שהם כמעט נזהרים שלא להקפיץ יותר מדי את האוירה. הריקודים שאליהם הם מייעדים את המוזיקה שלהם נרקדים בדרך כלל בין הסדינים אצל זוג לא צעיר במיוחד. בדרך כלל ביום שבת בצהריים כשהילדים הלכו לצופים. למרות מספר החברים הגדול במיוחד בלהקה, המוזיקה עצמה נשמעת מאוד לא נפוחה, מלאה בקסם יומיומי ואביבי של פסנתר כינורות וגיטרות אקוסטיות. שיריו של ואגנר מלאים באבחנות קטנות על החיים בהילוך שני. מעבר לשיא ומעבר למהירות. הוא יודע כבר שהוא לא יהיה הסטיב מקווין של אישתו ועדיין הוא רוצה שהיא תרצה אותו ככזה. בעיות המשקל שלו הם נושא ראוי לשיר מוצלח שישעשע כל גבר עם מודעות עצמית וכרס. "אתה הולך עם רוח רפאים שהתגשמה סביב חגורתך ואתה חושב שהיא לא שם" הוא מאבחן. גם נשים לא נמלטות ממבטו המשועשע כשהוא קובע בחדות "שהן עוזרות ליצור את סוג הגבר שאותו הן מתעבות". במה שנשמע כמו שיר שברח מסרט של דיסני ויצא לתרבות רעה. ואגנר מסוגל לקחת נושא ממש לא פוליטקלי-קורקט ביחסי המינים, ובחושפנות כותב על ההשתנות של בני הזוג במסגרת הנישואין ודן בו בדרכו היחודית. איכשהו זה לא נשמע תוקפני או אגרסיבי יותר כמו קינה נוגה לגבריות חדשה.
אם לא שמעתם על ההרכב הזה במסגרת ששת אלבומיהם שיצאו עד כה.  סביר להניח שזה לא התקליט שישנה זאת. חבל. הוא אולי לא חדשני או רדיקאלי במיוחד אבל מצד שני מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתם ככה, אתם?

בחזרה לתמימות – AIR

8904

זוכרים את העתיד? זוכרים כמה יפה היה אמור להיות פה ב~2004, עם המכוניות המעופפות והרובוטים הקטנים ששואבים חרישית את האבק מפינות החדר? ובכן, הנה אנחנו ב~2004, בטח לא באוטופיה אבל גם לא על סף שואה  גלובלית חדשה כפי שניתן היה לחשוב מהיצוג  התקשורתי לעולם שמסביבנו.  אלו הם חיינו בתחילת המאה ה21  מופצצים מכל כיוון בעודף מידע שמפרק לגורמים כל תופעה באשר היא, ומקצין כל זוית  שלה למימדים מפלצתיים ממש.  נדמה שככל שהדברים מקבלים יותר פרשנויות השוואות אלגוריות ודימויים שמנסים לתאר הכל בצורה גדולה מהחיים  הרי שהמציאות עצמה הולכת וחומקת מאיתנו.  המילים עצמם כבר איבדו את התוכן, הכל הפך לדימוי של.. התכתבות עם…   או יצוג של משהו אחר, והתוצאה  היא ציניות שבה לא מתכוונים למה שאומרים,  ודברים נאמרים רק כדי להאמר ולא מתוך  צורך ליצור קשר. החיים איבדו את האותנטיות שלהם עם רגשות שנוצקו עבורך בתוכניות שידוכים טלוזיוניות,  וחוכמת חיים שנרכשה בפרסומות לחומוס. נראה  שהכל ידוע מוכר מדי,  מוגדר מדי ושום דבר אינו מרגש כלל

לעולם כזה מגיח  "Talkie Walkie", תקליטם החדש ורווי הקסם של Air . לאחר שאלבומם הקודם של  ז'אן~בנואה דונקל וניקולס גודין, "Hz Legend 10,000", היה ברובו כישלון מסחרי ואמנותי, מעניין מאוד לעמוד על ההבדלים שחלו  בשנים שחלפו מאז הוא יצא. אם על עטיפת האלבום ההוא מצולם הצמד כאנשי עתיד הבוהים אל המדבר האמריקאי, הרי שעל עטיפת האלבום הנוכחי הם מצולמים כשני מדענים מתחילת המאה שעברה, כשמאחוריהם כתובות משוואות מתורת היחסות. ההבדל העקרוני, בין שתי העטיפות, מתבטא בצורה ישירה בתקליטים עצמם. בעוד שהקודם נשמע כמו ניסיון פוסט~מודרני לנבא כיצד תישמע מוזיקת פופ עתידנית ולשאול כל הזמן "איך זה גורם לך להרגיש?", הרי שב"טוקי ווקי" הפנימו הצמד שהשאלה עצמה היא כשל לוגי המעקר את מה שהיית מרגיש אלמלא היית עסוק כל הזמן בתהייה מה אתה מרגיש.  כאן הם מצליחים לחזור אל התמימות שאפיינה את תקליטם הראשון (Moon Safari )  בצורה מפוכחת  ומייצרים  את אותה מוזיקה עתידנית בטבעיות גמורה.

AIR  מודעים היטב לניגוד שבין שפת הפופ למלים הגדולות מהחיים, לאורך כל התקליט הם נצמדים במודע למלים הכי פשוטות שיש, אך משתמשים בהן בחוכמה, כהצבעה ישירה על המציאות, על הדברים עצמם, על הריגושים הישירים. כך, שורות פשוטות לכאורה כמו
"אני לא רוצה להיות ביישנית,
לא יכולה לסבול את זה יותר
רק רוצה להגיד 'היי'
לאחד שאני אוהבת
תגידו לי, למה זה לא יכול להיות אמיתי?" ("Cherry Blossom Girl"),
הופכות בידיהם המיומנות לחוויה מלאה באושר טהור ומוחשי, כמו שרק שיר פופ מושלם יכול לעשות.

"יכול להיות שאת מנוגה,
ואולי אני ממאדים
אבל אנחנו נהיה יחד,
נאהבים לנצח
פשוט דואגים זה לזה",
בנאיביות חולמנית זו פותחים צמד האווירונאוטים הצרפתי  את האלבום, ומוכיחים  כי להם  בניגוד לאלפי אלקטרונאים אחרים עם לפ~טופים קודחים שעדיין עסוקים במדיום ולא בתקשורת בין בני-אדם, דווקא יש אמירה.
השניים מציעים את גישת הזן שלהם לחיים לא מתוך עצבות ופחד מהעתיד , כי אם מתוך ניסיון לבנות בסיס שעליו אפשר לעסוק בנושאים החשובים באמת –  "את XX, אני YX", ממצב הצמד את מכלול היחסים בין גבר לאשה בעולם שעסוק במשוואות. אך למרות המשתנים והנעלמים, הם מתפעמים שוב ושוב מהביולוגיה הבסיסית ומנסים לאחות את הקרע בין הקביעה המדעית שאהבה היא רק כימיה ובין הרגשות המאוד לא כימיים הממלאים את לבם של כל המתאהבים באשר הם. "טוקי ווקי" הוא תקליט מושלם עבורם, שופע אהבה, חום ותמימות כפי שרק אהבה חדשה יכולה להיות.

מבחינה מוזיקלית, בעוד שהתקליט הקודם היה ניסוי שלא עלה יפה, הנוכחי כבר התגבר על הכשלים. הדרך שבה AIR ר מתיכים למקשה אחת אלקטרוניקה אוונגרדית וא~טונלית עם מוזיקת קיטש משנות השבעים היא ללא רבב. היכולת להטמיע השפעות של מוזיקת בארוק בנאיביות של פולק ולמסגר את הכל בתוך לחני פופ קסומים נראית מהצד פשוטה, כמעט טריוויאלית. רק כשאתה מנסה למדוד את כמות הדברים שקורים באלבום הזה ומשווה אותם לבנאליות של רוב מה שיוצא מימנם ומשמאלם, אתה מבין שהעושר והחדשנות של אייר מוצנעים היטב מתחת לנונשלנטיות הצרפתית. מדובר בעבודת אמנות חד~פעמית, שלמרות העובדה שעכשיו רק ינואר ונותרו עוד 11 חודשים עד סוף השנה, ולמרות שסביר להניח שעד הקיץ האלבום הזה יימאס לחלוטין מרוב השמעות בכל בית~קפה, פרומו טלוזיוני,  תחנת דלק,  וגלגלצ, אסתכן ואומר שמדובר באחד מאלבומי השנה.

רודריגז – האיש שהפך לכוכב ביקום מקביל

סיקסטו רודריגז - איש סוכר

תסתכלו פעם על הכוכבים האלה שם למעלה. על כל אחד מאלו שאנו רואים, יש עשרות מליוני כוכבים נסתרים  בחשיכה הגדולה שמעבר לזוהר הבוהק. כוכבים אבודים, חגים במסלול היקפי לאורך חיים שלמים מול שמש ההשוואה. השוואה בין מה שהיה יכול וצריך להיות, לבין מה שקרה. מקבץ אינסופי של פנים כמעט ידועות שמות ומשות מעט ידועים. זמרים, כותבי שירים, נגנים, יוצרים, גלקסיה של עשיה נתינה ותקוות, שניסו את מזלם,עשו כמיטב יכולתם. השקיעו זמן, כסף, זיעה, נשמה ודם, אך כשלו במבחן הסופי ולא הצליחו ללכוד את תשומת ליבו החמקמקה של הקהל.
ניתן לזהות אותם בקלות. הולכים שחוחים וכפופים, תחת משאם הכבד של בועות החלומות הלא ממומשים, אלבומים שלא צלחו ותהיות שלעולם לא יפתרו. האם זה בגללי? האם עשיתי את כל שביכולתי? האם נתתי הכל? האם אני מוכשר באמת? היתה זו בעיה של שיווק? האם היה זה טיימינג גרוע? אולי הקדמתי את זמני? אולי אחרתי אותו? אולי לא הייתי מספיק טוב? ודווקא הביקורות היו מאוד מבטיחות, וכל החברים שלי אהבו, ממש אהבו, ואם רק אנשים היו נחשפים לזה…
כל אמן בפוטנציה, וכל אחד שאי פעם נדחה על ידי חברת תקליטים, או תחרות כשרונות כזו או אחרת, לכל אחד מאלו שיצא אי פעם מהדלת המבאסת בראש מורם עם גאוות מפסידים, יש חלום שיום אחד יתקשרו אליו ויגידו "תשמע בחור, אנחנו לא יודעים איך לבשר לך את זה, אבל אנחנו מבינים כעת שממש טעינו כשאמרנו לך לא…"  כל מי שהוציא אלבום שנידון לאבדון ושכחה במדף הדיסקים המוזלים יש חלום שיום אחד – אולי אחרי מותו – העולם יבין כמה  מדהים הוא היה.
יום אחד…

אין הרבה אנשים שזוכים להשתתף בהלוויה של עצמם כצופים מהצד ולא כנצפים. יש עוד פחות אנשים שזכו להציץ אל יקום מקביל ולראות איך החלומות שלהם מתגשמים. לחסוס סיקסטו דיאז רודריגז זה קרה. הנה הסיפור המוזר של האיש שמת בעודו חי, והפך לכוכב ביקום מקביל, מבלי שידע על כך.

סיקסטו רודריגז – 1970

הביוגראפיה

סיקסטו דיאז רודריגז,  נולד בשנת 1942 למשפחה היספאנית ממוצעת, ממעמד הפועלים בדטרויט. לימים הוא יתאר את מקום הולדתו  -"ליד הבנין הכי גבוה, בתוך לב ליבה של רוק'נ'רול, יו.אס.איי". במרץ 1970 יצא תקליטו "עובדה קרה"  בחברה תקליטים מקומית. התקליט לא נמכר. שנה לאחר מכן הוא הוציא את  "מגיח מהמציאות" וגם התקליט הזה כקודמו לא מכר שום דבר. רודריגז שהבין את הרמז העדין של הקהל,  חזר אל המציאות ונעלם .

רודידגז היה יכול להיות עוד שם אחד חסר משמעות, המרכיב את התמוכות האינסופיות של תעשיית המוזיקה העולמית. אלמלא הצטרפות נסיבות שעד היום אינה ברורה דיה. משום מה הודפסו שני אלבומיו של רודריגז על ידי הסניף הדרום אפריקאי של חברת התקליטים שלו. בתחילה היו אלו קומץ קטן של אנשים שנדלקו על השירים שלו ובעיקר על שירי האלבום הראשון. לאט לאט  וללא שום מסע פרסום, יחסי ציבור, קמפיין שיווקי או כל תהליך אחר פרט להעברה מפה לאוזן, הפכו שיריו  של רודריגז כמעט לשירי עם דרום אפריקאים.

אנשים שרו אותם עם גיטרה סביב מדורות על החוף בקייפטאון. להקות קאברים ניגנו אותם בפאבים של פורט' אליזבט וכמעט בכל מועדון שכיבד את עצמו בדאונטאון יוהנסבורג, יכולת להיכנס, ולשמוע את הקול המיוחד של רודריגז, מאנפף לו ברקע.

עד שנות התשעים המוקדמות, הפך תקליטו הראשון של רודריגז לאבן דרך במוזיקה הדרום-אפריקאית. המשונה הוא, שלאורך כל אותה תקופה, אף אחד פשוט לא ידע, מי זה הרודריגז הזה, ולאיפה הוא נעלם. אפילו שמו של רודריגז, לא היה ברור לחלוטין. הקונצנזוס הכללי היה, שמדובר בחסוס רודריגז. ואם זה נשמע לכם שם מיוחד, אז נבהיר שהנסיון למצוא את השם הזה במדריך הטלפונים, משול לנסיון לחפש את יוסי כהן בישראל, כפול כל אוכלוסיית דרום אמריקה.

כפי שקורה לרוב במקום בו מדושנת אדמת אי הידיעה, צומחים מיתוסים ואגדות. רוב השמועות גרסו שהאיש מת. מנת יתר, התאבדות, כסא חשמלי, הכל הלך. אמרו שרצח אשה ונידון למוות, אמרו שהוא פרש מהכל, והצטרף לאיזו כת בסגנון "עדי יהווה",  שהפך לשוטף כלים בסינסינטי,  לסוחר עבדים במזרח, שראו אותו בניו זילנד, בסיבוב הופעות עם להקת ג'אז-רוק מסתורית.

בין לבין, בדרכים עקלקלות התגלה עותק, מתקליטו השני של רודריגז. תקליט שעד אותה עת, נחשב לאגדה אורבנית, וכלל לא היה בטוח שישנו. ההוצאה מחודשת של האלבום הנדיר, סיפקה לקהל הרעב, שירים נוספים מאת הזמר המסתורי. שוב החלה שגעת רודריגז בדרום אפריקה, ועדיין אף אחד, כולל חברת התקליטים, לא יכל לומר על רודריגז, שום דבר קונקרטי.  פרט לעובדה, שפעם היה בן אדם שהקליט את האלבומים האלו, בשנות השבעים, ומאז אבדו עקבותיו.

עם התפשטות האינטרנט, החלו כמה מעריצים דרום-אפריקאים, לחפש אחר האיש המיסתורי, בנסיון לגלות מה עלה בגורלו. הודעות החלו להופיע בכל עתון מוזיקלי, "האם מישהו שמע על רודריגז??", אספני תקליטים נדירים בארה"ב, הופצצו במכתבים שהפצירו בהם לחפש ולנבור אחרי תקליטיו, מתוך תקווה למצוא אלבום שלישי, ולתהות קצת, מי והיכן הזמר.

ברשת הוקם אתר אינטרנט, שריכז את כל מה שהיה ידוע על רודריגז. ולבסוף דווקא האתר הוא זה שיצר את הקשר הראשוני עם מי שעבד איתו על תקליטו הראשון. המפיק שמח לדווח למחפשים, שרודריגז לא מת. והוא בריא שלם. חשוב מכל, רודריגז עדיין חי לו בדטרויט, ולחלוטין לא מודע להיותו כוכב בדרום אפריקה.

לפעמים הפי-אנד הוא דווקא הסוף הכי נכון. לאחר שהמעריצים יצרוו קשר עם רודריגז עצמו, הגיע האיש ב1998 לדרום אפריקה. להיווכח במו עיניו בפלא של יקום מקביל שבו כל שיר שלו הוא להיט. לחוות במו אוזניו, את שיריו מושמעים ברדיו, כלהיטים נוסטלגים בתדירות יומית, למרות שכבר בסוף שנות השבעים הוא פרש לחלוטין מעולם המוזיקה.  האיש שעד אותה עת, לא הופיע במולדתו בארה"ב, זכה לגלות, שאין כוכב בעירו. אבל אולי בצד האחר של העולם…

כך הגיע המוזיקאי האלמוני מדטרויט לדרום אפריקה לסיבוב הופעות גדול באיצטדיונים המקומיים. צעירים שעוד לא נולדו כשרודריגז שר את שיריו, מבוגרים שזכרו לו את חסד נעוריהם, והתבגרותם עם שיריו ברקע, נהרו להופעות, הסיבוב היה הצלחה גדולה. אפילו הופק דיסק שתעד את ההופעות, אך הדבר שהכי קשה היה לתעד את רודריגז המשתאה. לזרוס החם ששב מן מהמתים, באיחור של שלושים שנה, עומד ערב אחר ערב מול קהל של עשרות אלפנים המכירים אותו מלפני ופנים, נפעם לחלוטין מכל ההערצה והאהבה העצומה אליו.

המוזיקה

על העטיפה הקדמית של "עובדה קרה", מופיעה תמונתו של בחור, שניתן לתאר אותו כמאצ'ו רגיש ופסיכדלי, ממוצא היספאני עם מגבעת כחולה משקפי שמש מתריסות ותליון מתכת רחב כמו הלב שלו, היושב בתוך כדור מראות כחול. המוזיקה שבפנים נשמעה בהתאמה כמו הג'וינט הגדול ביותר שגולגל אי פעם.

"איש סוכר בוא מהר כבר
כי נמאס לי מהסרטים
תמורת מטבע כחול אולי תחזיר לי
את חלומותי הציבעוניים "

( Sugarman )

יש הרבה שירים מסטולים, יש אינסוף שירים שמדברים על סמים, ולפעמים נדמה לי שהמילה פסיכדליה היא ארכיון שכדאי מאוד לחתום, ועדיין אני משוכנע  שמי שיחשף לרודריגז יכיר את המציאות האחרת של הסם מפן אחר לחלוטין שלה.

דיויד הולמס בחר לפתוח אלבום המיקסים Come and get it  בשיר המופלא הזה ועורכי ירחון המוזיקה המשובח הMOJO בחרו  ב"איש סוכר" כאחד ממאה שירי הסמים הטובים ביותר אי פעם. יש הרבה תקליטים שהוקלטו או נכתבו תחת השפעת סמים אבל ההבדל הגדול בין רודיגז למהללי ומושפעי עשב אחרים מתבטא בעובדה שאצלו תמיד יש תחושה שגם אם הג'וינט הזה עושה לו עכשיו טוב כל כך, הרי שצמד הזקנים שמכלים את שארית חייהם בצפייה אינסופית במסך הטלוויזיה המהבהב בחדר השני  הם הוריו.   והם גם העתיד היחידי שממחכה לו בעולם שממנו הוא בא.
רודריגז הוא המשורר הגדול של החיים בתוך השיכונים האינסופיים של מרכזי הערים. הגיבורים שלו אף פעם לא יהיו הנוודים המיתולוגים הגדולים מהחיים של דילן, הם לא יבינו את חבורת הפריקים האורבנים שמשוטטים בשיריו של לו ריד.  לעולם לא ירגישו ממש שייכים בשיר של פול סיימון עם כל בעיות מעמד הביניים שלו.  ולאונרד כהן פשוט לא מובן עבורם עם כל הנשים האופל והמוות.  אם נדמה לכם לרגע שההשוואה הזו מרחיקה לכת, אין זה כך. לטעמי רודריגז,  למרות אלמוניותו הגורפת, הוא ללא ספק חבר ראוי במסדר המצומצם של כותבי שירים ענקים שתארו את החיים המודרנים באמריקה מזוויות שונות של המציאות החל משנות השישים ואילך. אותם דוברי דור שבמילים ובצלילים תעדו ועיצבו את חייהם של מליונים מסביב לעולם. שירים שגרמו למהפיכות חברתיות  ולקבלת רעיונות חדשים כאקסיומות.

רוב הכותבים – יוצרים שהזכרתי, עברו תודות לכשרונם הרחק מסביבת גידולם לעבר חיים נוחים יותר כלכלית טובים כלכלית. רודריגז היה ונשאר האיש שיושב בפתח הבית בגובה הרחוב עם הגיטרה החבוטה שלו ומתאר לכם את עליבותם של החיים בשיכונים המתקלפים ומטים לנפול בכל עיירת פיתוח שהיא. אין זה משנה  אם קוראים לה דימונה, שלומי או דאונטאון דטרויט, בכולן התור ללישכת העבודה מייאש ומחפיר באותה מידה.
רבות דובר על התגייסותם של יוצרים למען מטרה חברתית, דילן כתב שירים שעוררו תהודה משפטית כדי לנסות לעזור לאסירים  ויהיה לכם קשה מאוד  למצוא היום אמן בכיר שלא תרם את קולו וכמה מהופעותיו למען ארגון עזרה זה או אחר. אולם רודריגז הלך רחוק יותר מהרבה אומנים אל עבר המציאות הקונקרטית ואחרי פרישתו מעולם המוזיקה הלך לעבוד כעובד בניין ושיפוצניק. במשך שנים ניסה רודריגז להיבחר ללא הצלחה לכמה וכמה משרות ציבוריות כדי להשפיע ולהיטיב עם אותם אנשים שנגזר עליהם להיוולד בצד הלא נכון של העיר. אך הוא כשל.

"אני תוהה כמה פעמים כבר נפלת בפח
ואני תוהה כמה תוכניות השתבשו
אני תוהה כמה פעמים כבר הזדיינת
ואני תוהה מי הבא בתור
אני תוהה על האהבה שאינה בנמצא
ואני תוהה על הבדידות שלי
אני תוהה כמה באמת הולך לך בחיים
ואני תוהה על החברים שהם לא ממש שלך"

(I Wonder )

עובדה קרה – 1970

רודריגז שונא את הממסד. לעיר שלו הוא ממקדיש שיר בשם "עמורה" מלווה במקהלת ילדים תמימים. הוא מתאר אותה בדרכו המושחזת כהתגלמותה המודרנית של עמורה המרושעת, המריעה עם אזרחיה למען טובת עשירי העיר. בקונטרסט הנוצר בין נושא השיר ההגשה הסארקסטית שבקולו ומקהלת הילדים שמאחוריו, מסמן רודריגז על איזה ערים כדאי שיפול מבול האש והגופרית. הוא רואה את הזבל שמצטבר אצלו ברחוב. את הרשויות שלוקחות את הילדים להיות בשר תותחים במקומות רחוקים עם שמות מוזרים, את המיסים שהם גונבים ואת הזיהום שהם מזהמים. הוא מביט בתיעוב על גדילתו של הפשע המאורגן בחסות הרשויות המושחתות ואת אפסותו של הממסד הדתי שיעשה כל שביכולתו כדי להשאיר את צאן מרעיתו, בדיוק במקום הנכון של קו העוני, שם הם יזדקקו לחסדו של האל כי שום חסד אחר כבר אין להם.
רודריגז יודע שהנערות שעומדות בפינת הרחוב לא עומדות שם כדי לשאוף אוויר ומאבטחת הכנסה אף אחד לא יתעשר או יוכל באמת לחיות.  כי מה שהאנשים בשכונה שלו צריכים זה לא טובות, אלא הכרה, כבוד וחינוך נאות. אך רודריגז אינו טיפש חד מימדי ואצבעו המאשימה אינה מופנית רק כלפי הממסד. הוא מכיר את הצד השני של המטבע, את אנשי השכונות שזועמים וצועקים, ולעולם לא ילכו להצביע כי זה לא הבחירות שלהם, את העובדה שקולם ימכר יומיים לפני הבחירות בהבטחות סרק ומתנות קצרות מועד ומה אכפת להם שעושקים את האחר, גם זה שחי לידם, כל עוד הם יקבלו את מה שמגיע להם?

רודריגז הוא הצלם החד ביותר של המעמד שמתנדנד בשני צידיו של קו העוני בהתאם לחוקים שהם לא קבעו ולעולם גם לא יוכלו לברוח מהם. דרך סבך טבעות עשן הג'וינטים שלו, מצליח רודריגז לצלם בבהירות את התמונה הכי מפוקסת על אותם רגעים שבהם החיים מפסיקים להיות סרט, והופכים לרצף של אפיזודות לא קשורות ולא מתוסרטות. את הרצף המקוטע תמידית בחיפוש אחר הכסף שיביא אותך עד השוחה הבאה ולא מעבר לה. רודריגז מסתובב בין הכבסים הצבעוניים שתלויים בחצרות, רואה את המציאות דרך מצלמת אלף גווני אפור, ואיתה מתעד חיים חסרי צבע, מלאים בכאב שגם האהבה אינה יכולה לו. מעט חמלה היא כמעט כל מה שנשאר לו לתת.

"האם אי פעם קבלתם קדחת ממשפט מתוק מריר בשיר ?
האם אי פעם נישקתם את השמש? או הלכתם בין הטיפות ?
אם כך טפסו לי על המוזיקה והשיר שלי ישחרר אתכם
טפסו לי על המוזיקה ומשם תקפצו איתי"

(Climb Up On My  Music )

את סיפורי האהבה–שנאה שלו לא ילמדו בשום בתי ספר.  אף אחד לא משוגע דיו להסתכן בלומר את האמת המרה לילדים שחייהם יהיו עלובים קטנים. האושר שלהם תמיד יגיע במנות קטנות ביותר, הבלחות קצרות בחיי נישואים והמועקה האינסופית של אהבה בצל האוברדאפט. רודריגז מכיר את כל השקרים שאנשים מוכרים לעצמם בניסיון נואש לייחס לחייהם משמעות אותנטית, הוא יעמיד לפניהם נראה קשה ומדויקת שתראה להם בדיוק כמה מגוחכים הם נראים, כלכלית, חברתית, רגשית, מכורים לאהבה קפיטליסטית העוסקת בצבירה ולא בצמיחה, הרוצה עוד ולא תוהה בשיל מה, אהבה שכל אופיה נגזר מחלומות לא ברי השגה אשר עוצבו כמוצר לולנטיינז דיי, בידי חברת כרטיסי ברכה

"ואת מודדת את העושר שלך במה שאת יכולה לקנות
ואת מודדת את האהבה שלו בדברים המתוקים שנאמרים לך
ואת חיה בעבר של החלום שבו את נמצאת
והאנוכיות שלך היא חטאך הראשיכי מבחינה רגשית את תקועה באותו טריפ
ואני יודע על הזמנים שמעדת
אז אל תנסי להרשים אותי עם סיכות וצילצולים
או עם יכולתך להתלבש
כי קוף בבגדי משי הוא עדיין קוף ולא יותר "(Jane S. Pidy )

יש המיחסים לרודריגז שנאת נשים. למרות שהמין היפה 'לכאורה' לא מתואר כמוצלח במיוחד בשיריו. נדמה לי שזו קביעה מרחיקה לכת. נכון, רודריגז אינו ממש פוליטקלי-קורקט, היי הוא מהדור שבו המושג עוד לא הומצא. אבל רודריגז הולך עם האמירות הצורבות שלו בקשיחות שווה לכל הצדדים, קל להתבונן בדיאלוגים החומציים שלו ולשכוח את הקסם הבסיסי שמצוי ברבים משירי האהבה שלו. אישית אני חושב שבתוך עולמו ההזוי והשבור, מתייחס רודריגז ליחסים בין המינים, כשיקוף והנצחה של מערכות היחסים בין החלש והחזק, המדכא והמדוכא. מבחינתו כל מי ומה שמדכא אותו מוכרז כאויבו. אין זה משנה אם זה הממסד או האישה שעזבה אותו לאנחות. כולם  שווים בעיניו, האדישות המושחזת שלו לכולם מגיעה מאותו מקום מעושן.

"אישה תעלמי מכאן בבקשה
נשארת פה קצת יותר מדי זמן
נכון שהיית מתה להיות מסוגלת לבכות ?
נכון שהית מתה שאני אהיה מת במקומך עכשיו ? "

(Hate Street Dialogue)

כשרודריגז שר בקולו הציני ונוגע באותה מידה, על זאת שהוא חושב עליה, אתה פשוט יודע שהוא חושב עליה שוכבת באיזו מיטה קפיצים חורקת. ברקע יש טפטים דהויים, תמונה של כוכב קולנוע נשכח שנגזרה מהעיתון תלויה על הקיר, רעש של מכונת כביסה מזמזם לו אי שם והחלומות גוועים בעשן העולה מהמאפרה המלחששת. אפשר לחוש איך החיבוק שלה מכיל חום וכוח שאליו הוא משתוקק וממנו הוא בורח באותה מידת נחישות. לפעמים גם הגבר המחוספס שבו הופך לרומנטיקן לרגעים ספורים וכאן רודריגז כותב את אחת משורות האהבה הכי מוזרות אי פעם

"מותק אני לא מתבדח,
וזה לא החומר שאני מעשן
אני באמת חושב שאת נחמדה … "

(Silver Words )

מגיע מהמציאות – 1971

מבחינה מוזיקלית קשה למקם את רודריגז. המוזרות הבסיסית במוזיקה שלו נובעת מהיותו זמר פולק המתמודד עם המציאות שמסביבו ומנסה לתארה בשיריו  המתוקים – מרירים מגובה העיניים. ואת זה הוא עושה עם עיניים  קרועות לחלוטין  ואישונים מורחבים. המתח שבין האמירה הישירה והחותכת לפסיכדליה שלו שהיא הכל פרט לאסקפיזם זול, הוא המפתח ליחודו ולקסמו . תזמורים קלאסיים לצד גיטרות אקוסטיות פשוטות,  חטיבת קצב Fאנקית ממיטב נגני חברת מוטאון האגדית לצד גיטרות חשמליות פסיכיות ומחורעות, כינורות מוזיקה היספאנית רגשנית בשירי מחאה דוקרניים עם פעלולי אולפן מטורללים לחלוטין הם חלק ממרכיבי התערובת היחודית שכל כך קשה למקם ולמפות את מיקומה בהיסטוריה של המוזיקה, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהסמיכות הטבעית שלה ובעיקר מהיחודיות .

לפעמים זה נישמע כמו חוזה פליסיאנו מבצע שירים של הוולווט אנדרגראונד לפעמים זה נישמע כמו הוולווט  מבצעים חוזה פליסיאנו אבל בכל מקרה זה נשמע  הרבה יותר טוב ומוזר ממה שאתם יכולים לדמיין.

מדובר פה בצמד תקליטים דגולים בעיניי ובעיניי עוד כמה מיליוני דרום אפריקאים. חפשו אותם ותוכלו פעם אחת  לומר שיש לכם תקליטים שגם ידידנו הבריטים והאמריקאים אינם מכירים. רק אל תשכחו לקוות שהשירים האלה יהיו עבורכם אך ורק גלויות לתיירים ולעולם לא הפסקול האמיתי של חייכם.

"ותודה על הזמן
ואת יכולה להודות לי גם
ועכשיו כשהכל נאמר
שכחי מזה "

(Forget It )

סיקסטו רודריגז – 1998

לכל אלו שמגיעים לכאן אחרי הסרט Sugarman;  אם אתם תוהים מה הטעם לחזור על כל מה שידוע, שימו לב שהפוסט הזה נכתב במקור בשנת  2003.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: