הפנים הכי חמודות בעולם

רגע לפני שגמרתי נזכרתי במה שסיפרה לי. איך שהגיעה אל ארץ הנופים הלא מוגבלים של ניו זילנד ופגשה שם בחור דני אחד, היו לו את הפנים הכי  חמודות  בעולם, ואיתו היא עשתה טרק אחד ובודד. המתח נמתח בינהם בכל הזמן שטיילו יחד. בעודה מטפסת על ההר הביטה לאחור וצדה את מבטו מתערפל בבכיוון גבול מכנסייה הקצרצרים מכסים בקושי מיובש את המעבר…

גבינה רוסית

היתה לו את אותה תכונה לא מוגדרת של מי שלעולם לא ישתלב בסביבתו החדשה. במעט האור שהסתנן פנימה אל מעמקי ה"סופר-זול" בו שכן מדי יום,  ניתן היה להבחין בקלישות פניו הורדרדות. מעין מזכרת מעולם אחר בו שכבת שומן היתה הכרח כדי להתגונן מהקור הכחול של החורף. בימים הקשים של תחילת הקיץ עטו פניו זיגוג זיעה…

האוטובוס

היום היה צהוב במיוחד. ירדתי במדרגות האפורות אל המדרכה. דרך משקפי השמש,  העולם נראה הרבה יותר אפשרי. הלכתי אל עבר תחנת האוטובוס ונעמדתי לצידה. נער ונערה גזורים מחולצות מדריכים כחולות של "הנוער העובד והלומד" רצו אל התחנה במהירות. הם ניסו לתפוס את קו שש שהתקרב אל התחנה. כשהצליחו להגיע לתחנה לפני האוטובוס התחלפה הבעת השמחה והציפיה על פניהם…

איתח'לו מז'יאלו.

הוא  התבונן במבנה הפלסטיק המוזר שעמד מולו בצומת הרחובות כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.  היה משהו כמעט לא הגיוני בחוסר ההשתלבות של כל הפלסטיק הכתום והכחול  הזה על רקע האפור הגדול של מרכז הנגב. הזויות המשונות של התא המוזר והאור המהבהב קלושות של שלטי החזית, נראו לו יותר מכל כפח זבל מעוצב מדי שנפל מאיזה מטוס שחלף מעל…

יום העצמאות - דויד פרץ

סוויטת יום העצמאות – סיפור באר שבעי

השנה הם שוב הקימו את הקרקס מול הבניין של העירייה. האוהל האדום הכחול והלבן הלך ונפרש על הכתם השחור המכוער. לכשהבחין סגן ראש העיר באוהל הגדול דרך חרכי בניין העירייה, לא יכל שלא להתפעם מעצמו:"זה היה רעיון גאוני לשים את הקרקס מול יד-לבנים. המעבר מהשכול אל החירות, מהצער אל השמחה, אני חייב להכניס את זה לנאום…

האנדרטה

(צילום: עמנואל מן - וויקיפדיה) הכי אהבתי את המגדל האמצעי. הייתי ילד קטן, כל שבת יוצא מהבלוק של סבתא, עובר את פסי הרכבת, לפעמים הייתי מתעכב לאורך המסילה,  שם מטבע של לירה על אחד הפסים ומחכה שרכבת המכולות הענקית מממפעלי ים המלח תעבור ותעשה מהלירה פיתה מתכתית דקה ושטוחה. ממשיך דרך השדות המוזהבים של סוף הקיץ…

היונים

    יותר מכל שנא את רעש היונים בשבת בבוקר. כל השבוע היה מתעורר מצלצולי בית הספר הסמוך לביתו. צלצול  ארוך שניגן במחרוזת עליזה מדי את "גשר לונדון נופל", ו"יונתן הקטן" ממוזגים אחד אל תוך השני, כאילו היה יונתן ילד לונדוני, כאילו התמזה זרמה  מתחת לאנדרטה. תהה מה קרה לצלצול של פעם ומדוע כבר אין צלצול פעמון פשוט שיעשה  "פרינג" אחד קצר…

כנפיים שבורות

  חמות, מעיקות וארוכות היו השבתות האחרונות של הקיץ.  נעות לאיטן לאורך הכביש השומם שהקיף את הישוב הקטן, מתמתחות כחילזון הנע בין צללי הברושים ומותירות פס כסף מבהיק על גדרות התיל. פשוטה, מתוקה ומחניקה הייתה מנת המוסר השבועית שקבלנו בצמוד לעוגת שמרים וסירופ דביק לאחר תפילת שחרית. עייפים, איטיים וממאנים, נאספנו חבורות חבורות של יחידי סגולה בחולצות שבת לבנות על המדשאות המצהיבות. בשתיקה מלאת סבסובי…