בוב דילן זוכה בפרס נובל לספרות, והארבה מזמר…

היום הודיעה האקדמיה השוודית למדעים שבוב (זימי שבתאי זיסל צימרמרמן) דילן זכה בפרס הנובל לספרות. בתור אחד שקרא את כל הספרים שדילן פרסם בחייו תחת שמו, כלומר "כרוניקות" החביב ומתיימר להיות ביוגרפי למרות שהוא שקרי לחלוטין ו"טרנטולה" המזעזע שמתיימר להיות אמנות והוא ביוגרפי להפליא, אני יכול לקבוע בוודאות מוחלטת שהיה עדיף לתת את הפרס לעמוס עוז, או ס. יזהר, מאשר לדילן על כתיבתו הספרותית. אבל איזה מזל שהמילה האנגלית Literature מכילה בתוכה גם ספרות וגם שירה, ואם נדייק לפי ההגדרה המילונית הרי שליטרטורה היא כל גוף כתיבה המוצג כצורת אמנות.

ולהגדרה הזו אני בספק אם יש לבוב דילן מתחרה כיום. אין אף אדם חי בקרבנו שיצר גוף יצירה מונומנטלי (ואצל דילן סטראומנטלי ) שמתחרה בהיקף בחשיפה ובמשמעות העצומה שהשירים של דילן העניקו לדורות ודורות של מאזינים מסביב לעולם. הבחירה להכליל בתוך פרס נובל לספרות את עולם היצירה הזה היא הרגע המכונן של היום הזה. יותר מכל דבר אחר, מה שקרה היום ניתן לציון ולרישום ביומן כרגע שבו תרבות פופולרית ושירי פופ-רוק-פולק, התקבלו כצורת אמנות שווה בין שוות ואחרות ובעיקר כחלק מעולם הספרות.

היה כה מעט מה להגיד
לא היו שום שיחות
כשעליתי לבמה לקחת את התואר
והארבה זימר, כן!
שם במרחק
מנגינה כה מתוקה
והארבה זימרר
והם זימרו בשבילי

יום הארבה, בוב דילן – 1970

להבנתי אין זה מקרה שפרס נובל לספרות הגיע אל דילן כשבחוץ משתולל לו עולם המדיה החברתית וביוטיוב ניתן למצוא עשרות ומאות מדריכים לכתיבת להיטי נוסחה. זה הרגע שבעקיפין אפילו בגוף מפוחלץ כמו פרס נובל, עלתה ההבנה שעולם חדש מוזר ובלתי מובן עומד בפתח. זהו עולם שבו הרייטינג נמדד בצפיות יוטיוב קונקרטיות, ולא במדדים מעורפלים של איכות. ובעולם הזה קשה להסתיר את מה שכל מי שעסק במדיה ותרבות ידע תמיד, רוב האנושות רוצה בידור וממש לא מעניין אותה תרבות.
תרבות ואמנות, היא אנומליה של אליטה שלמרבה המזל החזיקה במשך כמה מאות שנים את הידיים על השיבר הכלכלי שהזין את כלכלת היצירה בצורה כזה שאפשרה לנו לחוות עולמות שלמים של דמיון לא מסחרי. אבל העידן הזה יכל להתקיים כל עוד שלטו האליטות על הכוח לקבוע מה טוב ומה רע, מה ישודר ומה לא, או במילים אחרות הם למעשה הגדירו את גבולות התרבות.
אבל העידן הזה נעלם ברגע שפאר טסי יכול להתהדר ב20 מיליון צפיות ביוטיוב ולבקש התייחסות בהתאם למעמדו. כפי שאומרת האימרה הידועה עם מספרים אי אפשר להתווכח. אם תרצו הדגמה אפילו קרובה יותר לנושא הפוסט הזה, הנה לכם עובדה מרתקת. חובבי דילן ודאי יודעים שבנו של דילן – ג'יקוב, היה סולנה של להקה חביבה שנקראה הWALLFLOWERS שהבליחה אי שם בשנות התשעים. התמזל מזלם ופרחי הקיר הוציאו אלבום בשם  BRINGING DOWN THE HORSE, עם להיט ענק שנקרא ONE HEADLIGHT.  הדבר המדהים עם השיר הזה, הוא שהוא השיר הכי מצליח שמישהו בשם דילן הוציא אי פעם לאוויר העולם!

מה זאת אומרת אתם שואלים? כל השירים של דילן האב לא הצליחו כמו שיר אחד ידוע במעורפל של הבן? טוק טוק טוק על שערי מרום? צעיר לנצח? שרה הו שרה?
ובכן כן, שכן אם נסתכל על המספרים לבדם, התשובה היא שהדילן הכי מצלח בעולם הוא ג'ייקוב ולהקתו שמכרו יותר מיליוני עותקים מכל אלבום של האבא בוב. ואם תהיתם למה דילן לא שם את השירים שלו בYOUTUBE אז אולי זה קשור ל40 מיליון הצפיות של הקליפ כאן למעלה. ניחוש שלי, שום שיר של דילן האב בביצועו, לא היה מגיע לכזו כמות צפיות. אז האם לג'ייקוב דילן יש סיכוי לקבל נובל? חד וחלק לא. אולי אם הוא למד פיזיקה בכל השנים שחלפו מאז… אבל בוב דילן האב אכן קיבל את הנובל, וזה רגע גדול לתרבות ולמוזיקה ה(לא) פופולרית.

בכל האירועים הספרותיים שאני משתתף בהם כמוזיקאי יש רגעים לא מעטים שאני מקנא בסופרים. מעבר לעובדה שאף אחד לא מבקש מסופרים לכתוב עכשיו ומחדש על המקום את הסיפור שלהם משנת 1996, מוזיקאים נזקקים להרבה מאוד ציוד כדי להביא את אמנותם אל הקהל, סופרים נוסעים בקלילות, סוחבים איתם לכל היותר ספר או שניים, זוג עיניים בוחנות ולפטופ, וחלק מאנשי הספרות גם ויתרו על שני הדברים הראשונים.

אבל מעבר לסחיבות, הסיבה העיקרית שאני מקנא בסופרים, קשורה להדרת הכבוד שמתלווה ליצירה שלהם כהילה עוטפת. ההקשבה של אנשים למילים כשהן מופיעות לבדן וללא ליווי מוזיקלי לא מפסיקה להתמיה או להפעים אותי. כפי שיודע כל מי שמופיע באירועים בהם יש דוברים רבים, אם תשימו מוזיקאי אחרון ברשימה, יצאו האנשים לפניו, אם תשימו דובר יחכו האנשים עד שיסיים דבריו. למה? כי ככה אנחנו.  מתייחסים למוזיקה כאל מצרך זול במיוחד שנמצא בכל מקום. אין ספק שכיום ההיצע המוזיקלי של העולם הזה גדול בהיקפו מאשר בכל נקודה בהיסטוריה. מעולם לא נגנו רבים כל כך לאוזניים מעטות כל כך. היום שכל זב חוטם מעלה שירים ליוטיוב, כה קשה להבחין בין הטפל לפלאי, שכן הטפל ממסך את הפלאי, חוק המספרים הגדולם אתם יודעים.

כמי שמאמין וחש ששיר טוב הוא טקסט שהוקם לתחיה בחמישה מימדים בו זמנית, אני מצטער על התפיסה הרווחת ששירים הם חומר זול והספרות יקרה, לפחות פעם בשבוע עולה בי המחשבה לתלות את הגיטרה ולהתחיל להקריא את שירי כמשורר בלי גיטרה. הרבה פחות כיף, אבל הרבה יותר קל ומלא תהילה. שכן עצם העובדה שאתה כותב שירים שיש להם מוזיקה, ואינך מפרסם את שיריך בספרון קטן עם הרבה לבן דפים, אינה אומרת שאתה פחות טוב או מוכשר. לכן לא ברור לי מדוע נתפסת כתיבת שירים כעיסוק נמוך יותר ביחס למשוררים או סופרים. "פזמונאי" קוראים משוררים ליוצרי השירים בזלזול ובביטול, בעודם מקנאים במי שיכולים לעטוף את כל מילות האהבה בסרט ולחלום שהכנורות ינגנו להם מנגינה אחרת.

הו אחותי, אני רוצה להקדיש לך שיר עם כינור…  זה הולך כך הזמן הוא אוקיינוס אבל הוא מסתיים על החוף…

אני לא אוהב שקוראים לדילן משורר, זה לכאורה מעמיד את יכולתו ליצור שירים, כלומר גם לכתוב מילים, גם להלחין וגם לבצע, בעמדה נחותה ביחס לאלו שיודעים לכתוב שירים שהולכים בזכות עצמם, ולכן אני שמח שדילן לא קיבל פרס נובל על שני ספריו, אלא על יצירתו המכלולית, מגוון עצום של שירים שאולי אף אחד מהם לא היה להיט ויראלי, אבל הם הדביקו בוירוס קטלני דור שלם של אנשים שתחילו לחשוב ולחוות את המציאות בדרכים חדשות. רק על טריפ הרחבת התודעה הזה, מגיע לדילן פרס נובל לא לספרות, או למוזיקה, אולי בכימיה או ביולוגיה ואם כבר קטגוריות, צריך לתת לדילן את פרס נובל לקידום האנושיות צעד אחד ענק קדימה.

צריך לומר בהגינות שדילן לא הוציא שום אלבום חדש ומשמעותי משיריו מזה קרוב לעשרים שנה.  אין זה אומר שזה צריך להוריד מערכו הנוימנלי בבורסת ההשפעות. האיש שהיה כמעט בעל כורחו דובר של כמה דורות, הפך עם השנים להיות מפציץ חמקן שמנסה בכל הכוחות להתרחק מעצמו ולו בכדי לעולם לא להיתפס במקום. כתבתי פעם על דילן שהוא מכניקת קוונטים שמנגנת גיטרה, כלומר כל הגדרה שתנסה לשית עליו, מייד תהפוך אותו למשהו אחר. זה סוד קסמו האמורפי וזה הגבול האמורפי של יצירתו שמסוגל להכיל בתוכו עולמות שונים מקבילים ולעיתים אף מנוגדים לחלוטין. דילן הוא פלא של יצירה, גלקסיית שירים שמכילה בתוכה כל כך הרבה חיים, שלתת לו את פרס נובל לספרות, זה כמעט מעליב ביחס לחוסר המשמעות של הדבר. אבל, מי שבאמת קיבל היום את פרס הנובל הוא עולם היצירה התרבותית, זו שמחפש להעמיד בפני האנושות לא רק את המראה שהאנושות רוצה, אלא את המראה שהיא זקוקה לה, בין אם בספרות, בין אם בשירה ובין או בפזמונים, בסופו של דבר לא משנה כיצד מגיעה התרופה כל עוד היא מבריאה את החולה.

עיניים של ילד באפלה, אסף רוז, ז"ל

אלפי עיניים משוטטות בחשכה הזו. נפגשות דרך מילים, ממעטות אם בכלל, להישיר מבט לעיניים אחרות.  אל תביט בקנקן אומר הפתגם, ובמקרה של אסף, הקנקן והזקנקן היה שם קודם. יושב בהופעות שלי בבית המוזיקה בירושלים ובמקומות אחרים ברחבי הארץ. עם אותו מבט מבט שהבדיל אותו מאחרים.  ממוקד, תמים אך חודר. מבט ששם אותך היישר באמצעו. מבט שמלכתחילה גרם לי לתהות על צפיפותו היחודית. אי אפשר להסתובב בעולם הזה עם עיניים פעורות של ילד באפלה מבלי שהחושך יכנס פנימה באיזו צורה.

לאחר אחת ההופעות  ניגש אלי. הציג את עצמו בדרכו היחודית. דבר במעגלים רכים ומתרחבים על מגוון של דברים שנדמה כי כולם נקשרו אל המוזיקה בטבורם ולאחר שהתפרשו לכל הכיוונים השונים חזרו הדברים שוב אל המוזיקה כשראשיהם נוסקים לשמיים. כך נסק גם הוא על שטף דיבורו המתעצם. שאל בסקרנות ילדותית, השיב בחיוכים דקים,  אך מכל המילים שאמר צלצלה המוזיקה.  מוזיקה כקוד מפתח לכל הדברים הטובים שיש ואין בעולם הזה אבל יכולים להיות. כאילו שמחילה ותקנה אחת יש לנו בעולם הזה. כמה אקורדים על גיטרה ומילים ששוברות את שתיקת הקיום של אי-הקיום.

סיפר שיש לו שירים, דבר על כוונות, חשב על הקלטות. "אולי נעשה משהו ביחד" הציע, אמר שבעצמו  רוצה לתקן. ליצור, לייצר, לעשות שיהיה עולם טוב יותר. שהשינוי קרוב ואפשרי וכל רגע כאן הוא רגע אמיתי עם אינסוף דברים לעשות ומעט זמן לקוות.

חולמים ביקיצה מתקשים עם חולמים בהקיץ. הם מגלים לך איך היית פעם לפני שפקחת את העיניים להתבונן ולהתייאש. מזכירים תמימות אבודה שפעם היתה נחלתך, אבל רק במבט לאחור אתה מבין שזה מה שזה היה.

היתה לאסף התכונה המוזרה הזו, להגיח בפתאומיות ובצורה הכי טבעית במקומות וברגעים הכי פחות טבעיים שיכולת לחשוב עליהם. יום אחד נתקלתי בו באיזו הופעה בצפון ולמחרת הופיע פרצופו אי שם בדרום. עומד, מתבונן, מאזין, חיוך דק נסוך על פניו כשהצלילים עוטפים אותו. מתפעם מחדש מהפלא הזה שנקרא מוזיקה ועדיין משהו בו נראה נבוך ומבוייש כאילו המוזיקה ספרה עליו פרטים אישיים להפליא.   במוזיקה כמו בכל המקומות האלו שבהם נפגשנו, היה אסף נראה בו זמנית כמי ששייך למקום וכזר מוחלט. התבוננתי בו מהצד וראיתי איך אנשים רבים נגשים אליו כל הזמן מחליפים מילה מחבקים לשלום, אבל למרות כל החברים והמכרים היה נראה כאילו הוא קצת בודד בין כולם. כאילו חי את חייו בכפילות מושלמת, החיים שבין האנשים והחיים שבינו לבין עצמו.

התקשורת ביננו לא היתה רצופה במיוחד, אך היתה צרופה להפליא. דברנו תקופה ואחרי זה שתקנו תקופותיים. פה ושם שלח אי-מיילים מהאי הנודד שלו. סיפר על המקומות שאליהם הלך ואל דרך חדשה שאליה הוא יוצא. על טיולים לבדו בתוך הטבע, על ההיסחפות אל עבר מוזיקה רחוקה שרק הוא שומע, שלח שירים וקליפים מההקלטות שעשה בדרך. לבדו עם גיטרה וקולו התמים והמשועשע. היה בהקלטות האלו קסם ראשוני ומיידי. כאילו הגיעו ממקום רחוק רחוק אצלו בראש. היה מחבר עולמות מוזיקלים שונים, מקשר בין רדיוהד לנתי אורנן בין אנגליה לכפר יהושע, בין דילן אלי. פה ושם החלו לנבוט אצלו שירים מקוריים. שירים על המאבקים שבתוכו, על אהבות שכן ואהובות שלא.

לפתע כתב בחדווה על הרצון שלו להציף את "שדרות רוטשילד" שעל פי אסף היו צריכות בכלל להקרא "שדרות האור", באור הצלילים. "בואו לג'מג'ם – בלי הגברה נגביר את האחדות" חתם את אחד ממכתביו. חייכתי, קיויתי בשבילו שזה לא יגמר בזה שהוא ישב לבדו בשדרה וישיר לעוברים ולשבים, לעצים העומדים, ולכלבים התוהים. גם אם כך יקרה חשבתי לעצמי, אני בטוח שהוא יחייך לכולם ויסביר שוב ושוב למה זה חשוב לשיר עוד שיר אחד, ועוד שיר אחד ועוד.

לפני הבחירות האחרונות קבלתי ממנו טלפון מוקדם מדי בבוקר, מייד כששמע את קולי המנומנם התנצל שלא יכל לעצור את עצמו. נשמע נלהב, חדור אמונה, מלא ורוצה להציף את העולם באותן תחושות שממלאות אותו.  התברר שהוא מארגן כנס התעוררות כדי לעודד מחויבות של אנשים לעצמם, ולהשפיע על גורלם. רצה שנופיע, אמרתי בשמחה, שמח גם הוא. שאלתי כמה שירים אנחנו יכולים לנגן, כמה שבא לך השיב, רק תעשה את "מקום בתוכי", ביקש, קבע. ידעתי שאהב את השיר הזה מאוד. שוב ושוב ציטט לי מתוכו כמוטו – "יש תקווה בשורה שעוד לא נכתבה".

הגעתי עם הלהקה ביום הארוע לכיכר רבין כדי לגלות שהיכל ועיר נדמו פתע מתל אביב ועד שוקי פרס וכיכר העיר עומדת בשממונה. הרבה סיבות היו, התעוררות שלא רוצה להקיץ, מחויבות שלא רוצה להתחייב, ארגון שלא ידע להתארגן, הכל נכון ולא קל אבל לזכותו יאמר שלא ברח מאחריות.

אחרי הארוע התקשר להתנצל על תרדמתם של אחרים. על ההופעה שלא היתה. אמר שישלם לנו נסיעות ופיצויים לכשיוכל.  אמרתי לו שאין צורך שאנחנו באים בשביל… ולמרות הכל…

אחר כך סיפר כמה השקיע מעצמו ומכיסו ואז הבנתי שהאיש היה מהחולמים המסוכנים ביותר שיש. מסוכנים לעצמם ומסוכנים לעולם.  מסוכנים לעצמם, כי להגשמת חלומות יש תג מחיר אישי כבד שרחוק מלהחזיר את ההשקעה. ומסוכנים לעולם, מפני שהעולם לא רוצה שכאלו חולמים יתהלכו בקרבו ויזכירו לכל אלו ששכחו, איך זה לא לאבד תקווה, איך זה להמשיך ולחלום גם כשהמציאות נמדדת ברמת הקושי שהיא מציבה להגשמת חלומות.

"אל דאגה" ניסה לעודד את שנינו בשיחה האחרונה שלנו, "נארגן עוד כנס, ועוד כנס, בסוף הם יבואו", חייך, "בסוף ננצח…"

לפני כמה שבועות קבלתי ממנו מייל.  "תקשיב" הוא כתב לי, "יש בסוף השיר הפתעה עבורך",  אחרי ששר את "הן תמיד עוזבות בסתיו"  של נתי אורנן עבר לעברת את דילן ואז חתם את הכל עם "מקום בתוכי". ידעתי שאהב את השיר הזה במיוחד, ידעתי שביצע אותו בכמה הופעות, אפילו שלח איזו הקלטה.

עשרות פעמים בחייך אומרים לך לחיות את הרגע, אבל אף אחד לא אומר לך איך לחיות אותו נכון. מותו של אסף, כמו קו האופק שאליו נעלמות הציפורים לעת ערב, הגדיר את חייו כמסלול מושלם של מי שחי כל רגע ורגע באותה התכוונות מלאה לחיות את הרגע. אני אזכור אותו כמוזיקאי מבטיח שרק התחיל לצמוח וכבר נגדע, כחולם וכמגשים ובעיקר אני אזכור אותו כמי שניצח במבטו את האפלה. היה לי את כל הכבוד והעונג להכיר אותך בחייך, אך גם את כל הכאב והצער שבמותך.

ליל מנוחה ילד.

אסף רוז (רוזנרוט) 1982-2009 ז"ל

אסף רוז מייספייס

אסף רוז בבמה החדשה

אסף רוז בשינוי ירוק

בוב דילן – אני לא שם, חלק ב' – בין הנביא למשורר.

חלק ב' במסגרת הפוסטים העוסקים בסרטו של טוד היינס על בוב דילן- "אני לא שם". עדיף לקרוא את חלק א' קודם, וכדאי לדעת שהפוסט עשוי להכיל "ספוילרים" אז בחרו בתבונה. 🙂

הנביא

 את נביא הפולק העונה לשם ג'ק רולינס והגלגול שלו לכומר מגלם בסרט כריסטייאן בייל שמוציא את דילן הצעיר קצת אנמי ומצליח הרבה יותר להתחבר לדילן הנוצרי. רולינס הוא הדמות שמציגה את דילן נסיך הפולק שצמח מהמפגש שבין וודי הנער ללויתן. הוא האיש שהופך לקולו של הדור, כותב שירי הנושא החדים והמדוייקים ביותר על עוולות העשירים, על קלקולי הכלכלה הקפיטליסטית, שמטיף כנגד פשעי הגזע וחטאי הצבע. שרואה את עוולות העולם מבעד לבירוקרטיה שממסכת אבל שימו לב כמה מוקצנת ומגוחכת הדמות של רולינס. כשהוא מתראיין בטלויזיה הוא כפוף על הגיטרה ככורע תחת משא ההגדרות שהמראיין שם עליו. ומצד שני כשהוא שר את "מותה הבודד של האטי קארול" באמצע  שדה בדרום ארה"ב (ארוע שקרה כחלק ממסע שדילן ערך בדרום ארה"ב ביחד עם פיט סיגר לעידוד והגברת הרישום של שחורים למרשם האוכלוסין בכדי שיצביעו וישפיעו ) הוא  פשוט נראה כמו התגלמות מודרנית של וודי גאת'רי.

זוהי הדמות שעבור רבים תתפס כדילן האולטימיבי והמוערך ביותר. לאורך הסרט נוטה היינס להגחיך את הדמות הזו דרך מעריציו הרבים שנראים מאוכזבים ממנו ברמה האישית והתנועתית. היינס מתעתע בחוקי התעוד ויוצר כמו-קומנטרי על סרטו של סקורסיזה "אין דרך הביתה".  כשהוא יוצר את אליס פאביאן (שמשוחקת  נפלא בידי ג'וליאן מור) כבת דמותה של ג'ון באאז שנותרת מתוסכלת ברמה האישית. פאביאן, כמו רבים אחרים בסרט, נוטרת לדילן על שחרג מגבולותיה. היא הכירה אותו לאומה ונזנחה לאחר שתפקידה כמקפצה אל עבר הכוכבים הסתיים.

היינס מביא את רולינס להתרסק כנביא הפולק דרך הארוע שבו דילן בחן את גבולות הסובלנות למילים ולמלמולי שיכורים פואטים, כשקיבל פרס על שם טום פאיין (ובאיזה שיר הוא עשה מזה פארודיה? וכמה שנים אחר כך? בחינה קטנה לדילניסטים : ) מידי אנשי זכויות האזרח. רולינס/דילן אומר שהוא מזהה בעצמו משהו מהאיש שרצח את קנדי. העניין מעורר עליו את חמתם ואת בוז אנשי התנועה, רולניס מגלה את מה שכל נביא מתחיל יודע, כל עוד נבאותיך מסתדרות עם טעם הקהל, הכל יהיה בסדר. אולם לראשונה חש רולינס את מגבלות כלוב הזהב שבו הוא נמצא. מרגע שהנבואות/מילים שלו חורגות הטעם המוגבל של מעריציו, מהרגע שבו המילים מפתחות חיים משל עצמן, מהרגע שנבואותיו הופכות להיות קשות מדי, רולינס מגלה שהוא נכלא בשיר שהוא כתב –  בסך הכל  פיון במשחק שלהם.
רולינס מתפטר מתפקידו כנביא הפולק והופך הסרט להיות האב ג'ק, מטיף שדרשותיו מצטטות את ההטפות שדילן נשא באוזני הקהל שלו בתקופת ההתנצרות שהוא עבר בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים. מדובר בתקופה שלמעשה אין לנו מושג עד היום אם היא אי פעם נגמרה. בנקודה הזו  עושה היינס חסד עם דילן הנביא שחזר בתשובה וחזר למלא את יעודו בשירות האל.  היינס הולך צעד אחד מעבר לעובדות ובעצם הקשירה הישירה והבדיונית בין דמות הפולקיסט הצעיר לרועה הנוצרי שיצא ממנו, הוא מעיר את אחת מההערות החדות והקשות ביותר לחסידי דילן נביא הפולק  הצעיר.

מדוע צמצמתם את מנדט הנבואה שלו רק למה שהיה נוח לכם? שואל היינס מותיר את סימן השאלה הזה ללא מענה בפני שוטי הנבואה המוקדמים. אם רציתם אותו כנביא מודרני אתם תקבלו אותו כנביא דתי בשירות האל קובע היינס ומראה כמה קטנה ומוגבלת היא המגירה שאנשים מקצים  לאליליהם לחיות בתוכה לעד.

 רגעי אושר קטנים:

 החלק שבו רולינס מתחיל לשיר את Pressing On מול צאן מרעיתו ולפתע מרגישים את העוצמה של שירי הגוספל הדילניסטים.

  • הראיון בטלויזיה שבו הוא מצחקק לעצמו שוב ושוב כשהמנחה מתעקש לכנות אותו בשמות מפוצצים  שרק מגחיכים את הארוע לחלוטין.

המשורר

דמות המשורר/המקשר משוחקת נפלא בידי בן ווישאו. על פניו נראה כי אין לדמות הזו שום קשר למציאות הדילניסטית. לכאורה מדובר בהתגלמות רוחו של ארתור רמבו המשורר הצרפתי הסוריאליסטי שכתב את "עונה בגיהנום". אך הדמות הזו מדברת במילים שנלקחו מתוך ראיונות שדילן נתן במשך חייו. הסיטואציה שבה היא מופיעה היא של חקירה בידי אנשי ממסד כלשהו ולכן התגובות שלה הן תשובות שמקשרות בין כל העולמות של דילן.

היינס מאפשר  לדמות להיות רוחו החופשית והאבוסרדית של דילן, המשורר חסר האחריות שהמילים הם החומרים שממנו הוא יוצר את המציאות הפנטסטית שלו. אך בצורה משעשעת וכמעט בלעמית אין למשורר אחריות על הדברים היוצאים מפיו וגם כשהוא בא לקלל הוא מברך. כשרמבו נשאל על תפקידו בעולם הוא משתמש בשני ציטוטים דילנים אדירים – האחד "אני? אני אמן טרפז" משפט הסחה והכחשה דילני קלאסי, והשני – "אני לא פאטליסטי,  בנקאים ופקידים הם פאטליסטים, אני חקלאי"

דווקא כשדילן/רמבו מתחמקים הכי רחוק מההגדרה של משורר הם ממלאים את יעודם בדיוק הרבה ביותר. המחשבה שדילן הוא חקלאי של מילים, האיש שזרע זרעים פונטים בתודעה של עולם שלם, זרעים שהניבו גידולים טובים ורעים כאחת, זרעים שיצרו עולם שלם של דימויים ומחשבות, כל אלו הם שהופכים את דילן המתחמק למשורר על.

רוב המבקרים פספסו את הנקודה שהדמות הזו איננה המצאה של היינס שנועדה לשמש כהערה אומנותית על דילן או על בחירתו להיות משורר במקום נביא, דילן עצמו הוא זה שקשר בינו לבין רמבו בכמה שורות חדות ומדויקות מתוך שירי האלבום "Blood On The Tracks".
כשדילן שר על ורלן ורמבו ב-"את תעשי אותי עצוב כשתלכי מפה" הוא מסמן את הכיוון, אולם ב"Tangled up in blue"   דילן הולך מעבר ומכליא את הביוגראפיה שלו ותלאות הפרידה הרומנטית שלו עם זו של רמבו כשהוא מדבר על הליכתו של רמבו לסחור בעבדים ותוצאותיה "משהו בתוכו נשבר".

"

I lived with them on Montague Street
In a basement down the stairs,
There was music in the cafes at night
And revolution in the air.
Then he started into dealing with slaves
And something inside of him died.
She had to sell everything she owned
And froze up inside.
And when finally the bottom fell out
I became withdrawn,
The only thing I knew how to do
Was to keep on keepin' on like a bird that flew,
Tangled up in blue.

היינס בוחר בדמותו של רמבו המשורר כמתנגד הטוטאלי, כאיש שמתנער מהכל אפילו מהשירה שלו. כאל האיש שהולך לעשות את כל העולה על רוחו. מצד שני הולדתה של הדמות דווקא באלבום הכי אישי של דילן מסמנת את שביל הבריחה שדילן לקח כדי להתמודד עם בעיותיו האישיות. היינס שוב מתעתע במעריצי דילן ומערים עליהם עוד קושי שאיתו עליהם להתמודד. כיצד לקבל את הידיעה שדווקא האהבה שלהם לאחת מהאישיות של דילן היא זו שבעצם גורמת למותה?
ארתור רמבו המשורר הוא התגלמות רוחו החופשית והנמלטת מכל הגדרה של דילן. דמות שמערערת ומעירה על הסרט ועל עצם קיומה. אך שבעת הצעדים שהוא מציע לחיים במחבוא הן המפתח לדמות הזו. בעיקר הצעד השביעי – "לעולם אל תיצור משהו. שכן הוא תמיד יהיה בלתי מובן, תמיד ירדוף אותך, תמיד לא ישתנה." דילן ישאר לנצח הרוח החופשית בשינוי מתמיד, רוח ששום תנועה לא תוכל לאמץ, ששום סרט לא יכבול ושום מילים לא יתארו או יחסמו אותו.

רגעי אושר קטנים:

  • למרות שדילן מעולם לא היה ישיר מספיק מול המצלמות כדי להטיף למשהו ולהתכוון אליו באותה מידה, ההטפה של ווישאו מלאת הכוונה לשבע צעדים לחיים במסתור היא הברקה קולנועית אדירה שתצוטט רבות.
  • המבט שמגיע אחרי – "אני? אני אמן טרפז…"

חלק נוסף יבוא בהמשך.

יום טוב.

האניגמה הנצחית – בוב דילן 2007 האוסף החדש

בדיוק כפי שמכריז הטריילר המצויין שערכו לאוסף הזה – "למעלה מ-2000 הופעות, מעל ל-600 שירים, 44 אלבומים (רשמיים! יש הרבה הרבה יותר מזה ) , חמישה עשורים של מוזיקה, אמן אחד – דילן!"

 בוב דילן עשה הרבה בחייו, אין ספק בכך.  האוסף החדש – דילן שיוצא בשלל מהדורות וגרסאות, מנסה לסקור את מלוא הקריירה המוזיקלית של האיש. הוא מתחיל בשיר הראשון שכתב דילן הצעיר כמחווה לאלילו וודי גאת'רי, ומסתיים בשיר הקינה של דילן מ"זמנים מודרנים"  אלבומו האחרון של דילן מהשנה שחלפה.

נתחיל בכך שכל נסיון לצמצם את שיריו ה"גדולים ביותר" של האיש נועד מראש להיכשל. הדיסקוגרפיה של דילן היא רכבת שדים מפותלת עם שיאים נשגבים ושיפולים מגוחכים. מורכבת מדי, מסובכת עד בלי די, ורחבה מכדי שניתן יהיה לצמצם אותה בכל דרך שהיא לשלושה דיסקים. ולמרות זאת, או אולי דווקא בגלל ש"דילן" הוא פוטו רצח של שיריו הגדולים בסדר כרונולוגי : האזנה רציפה לאוסף מעלה כמה תובנות מעניינות.

הדבר הברור ביותר וידוע לכל מי שיש לו יד ורגל אבודים בהוד בוביותו, נוכח כאן בעוצמה. זהו אותו הכרח דילניסטי לנתב את דרכו בים הזמן ככריש בתנועה מתמדת.  אין זה משנה אם זו ההתחשמלות הפסיכדלית, שנות הקאנטרי הנינוח, הנווד הצועני והמיסטי שבור הלב, הנוצרי האדוק והבוער, הזומבי האדיש, נביא זעם מודרני או המקונן הסנטימנטלי – הדבר היחיד שקבוע  אצל דילן הוא השינוי.

מה שמרתק במעוף המהיר הזה הוא לגלות שבכל השלת עור נשאר דילן צעד אחד לפני הרודף שבפנים, בכדי לתעתע בקהל ובעצמו במידה שווה. אם יש מסקנה אחת שעולה מהקפיצות המהירות האלו בין כל תקופות ומסכות דילן, היא שבכדי להיות הוא עצמו ולשרת את הזמנים שבהם הוא חי, חש דילן שעליו לבגוד בהם וללא הרף.

מסקנה נוספת שעולה מההאזנה לאוסף ברצף מחדדת את עוצמת הרגעים בהם דילן משיל את עורו והופך למשהו אחר. התקופה הפולקית של תחילת הדרך מיוצגת דרך ההמנונים החשובים שלו "נישאת ברוח", "הזמנים משתנים" וכדו'. דווקא מיעוטם של שירים אישיים של דילן הצעיר מעיד על התפקיד שהוא התאים לעצמו בתחילת הקריירה. למרות שאחרי זה הוא יתכחש לכך מכול וכל, דילן, במודע או שלא, כתב שירים שנשמעו כמו קולו של דור. דילן היה הסטטוסקופ של דופק האומה בתחילת הסיקסטיז, הוא ידע איפה הכל פועם וידע איך להגדיר בדיוק מהו הדבר שאנשים חשים גם אם אין הם יודעים שהוא כך,  דווקא האזנה ל"המנונים" האלו ברצף מעלה את התחכום הרב שבו דילן הקפיד להגיד דברים עם עין אחת פקוחה על השעה ואוזן שניה כרויה אל הנצח. השירים ההמנוניים שלו, כדרכם של המנונים, הם שירים אולטרא-מטאפורים שהמטאפורה שבהם כל כך רחבה שהיא יכולה להתאים כהמנון לכל תנועה ולכל מטרה. אין בי ספק שאפילו חבורות גלוחי ראש יכולים לשיר את "התשובה נשאת ברוח" ולהתכוון לכל מילה.

הזמנים המוזרים שבהם אנו חיים זקוקים יותר מכל למצפן אבהי. לנווט מיסטי ומיסתורי שיוביל אותנו בבטחה דרך  שרטוני ים האפשרויות הרחב עליו מתקוטטות ההיסטוריה המדע והדת בנסיון למצוא סלע יציב ביקום הרוטט שלנו. פתרון ברור, הוכחה חותכת, ותשובה חדה ויחידה לחידה הגדולה שאף אותה אין איש יודע. בסופו של דבר כל החיפושים האלו מגיעים לאותה נקודה – מה המשמעות של כל זה?

אם יש דבר אחד שאלבום האוסף החדש של דילן מבהיר זה שהאניגמה של האיש היא בלתי פתירה. דילן הוא יקום שלם של אנשים, אינסוף אפשרויות שקרו ועוד לא התגשמו בתוך שיריו, מכניקת קוואנטים שהתחזתה למשורר עם גיטרה וכתבה את התנ"ך של הזמנים המבולבלים שבהם אנו חיים. האיש שבגיל צעיר כל כך קבע ש"התשובה ידידי נישאת ברוח" הוא גם זה ששכנע דור שלם ש-"אתה לא זקוק לחזאי כדי לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח" ובכל זאת כשהרוח מייללת בצוק העיתים כולם רוצים לשמוע את הג'וקר שרוקד לשיר הזמיר ומחייך על הניסיונות הנואלים ללכוד את דמותו או לצמצם אותו לדבר אחד. דילן הוא השליח המרושע, הוא שייקספיר מהסמטא, נפולאון בסחבות והאיש עם המעיל השחור והארוך, אבל בעיקר הוא נביא בעל כורחו שמזה כארבעים וחמש שנים מתווך במשא ומתן בין האנושות ליקום בשטף מילים קודח שלא מכיר שום גבולות או מגבלות מילוליות, חויה פנומנלית ויחודית בהיסטוריה של המוזיקה, צביר שירים מזהירים כמפץ הגדול, תופעה שככל שלומדים אותה יותר כך היא חורגת אל מעבר לגבולות ההגיון, אל המיסטי והלא מובן וככל שמתרחקים ממנה היא רק הולכת וגדלה עד שלעולם אינך מסוגל לתפוס את כל צדדיה בבת אחת.

אם כך, למי נחוץ האוסף החדש של דילן? עבור מעריציו אין סימן שאלה, כל דבר שקשור  לדילן הוא אפשרות נוספת לפתרון שבסופו של דבר תתגלה כחידה חדשה. ולמי שלא מכיר את דילן, האוסף הזה הוא כל התורה כולה על רגל אחת, גבול העולם הידוע ומבוך לחיים. ראו הוזהרתם, מכאן והלאה אתם ממשיכים על אחריותכם בלבד אל היקום הזוהר והענק שבו מהדהדת רק שאלה אחת – אז איך זה מרגיש להיות לגמרי לבדך, בלי שום כיוון הביתה, כמו אבן מתגלגלת?

הצד האחר של המראה – בוב דילן בניופורט 63'-65'

. היום היה שחור ולבן, האויר היה מחושמל מהצהריים,והפסטיבל השליו התפקע מאנשים צעירים ומבוגרים שבאו לחזות במלך הבלתי מהורהר של מוזיקת הפולק. העלים נעו חרישית ברוח הקיצית, האיש היה איש מספריים שכזה, באותו ערב, הוא ישנה את עולם המוזיקה לחלוטין. השנה היתה 1965, כולם ידעו שמשהו גדול קורה, אבל לא ידעו מה. אחר כך הם יצעקו לו בוז, "אינך מנגן את הדברים כפי שהם". ברעש הגדול אף אחד לא שמע את תשובתו – "דברים כפי שהם, משתנים על הגיטרה החשמלית".

"הצד האחר של המראה – בוב דילן בניופורט 63'-65'" הוא דיוידי נדיר בחשיבותו. מדובר בתעוד שלוש הופעות של בוב דילן הצעיר בפסטיבל המרכזי של מוזיקת הפולק בארה"ב. בשנות השישים המוקדמות ניופורט היה אתר עליה לרגל לכל מה שקשור במוזיקת הפולק של ארה"ב. פולק לא היה רק מוזיקה עממית היא היתה הרבה מעבר לכך. זו היתה מוזיקה עטורה בהילה אוטנתית, מוזיקה בעלת משמעות וערכים, מוזיקה שבה אמרת את האמת לאמיתה על זכויות האזרח וזכויות הפרט, על עוני ועל מלחמה, על ההיסטוריה של המקום בו גדלת והחלומות התת קרקעיים של דופק האומה.

בעולם משולל ערכים פרט לערך הדולר, בעולם שבו דובר הדור נקנה בקלות מדי על ידי חברות סלולריות, בעולם שבו בתי קפה משווקים מהפכה וירטואלית לצד אספרסו תעשייתי, קשה להבין כמה רחבה ועמוקה היתה התהום הפעורה בין הביטלס ששרו על הרצון לאחוז בידה של איזו נערה, לבין מוזיקת הפולק שהיתה ההפך המוחלט ממוזיקת הפופ של התקופה. בניופרט שרו על דברים  חשובים משמונה ימים בשבוע. כאן באו לשיר את השיר המכובד של הארץ ובאמצעות כלים אוטנתים כגיטרה אקוסטית מפוחית ובנג'ו כיאה לשירים רצינים. ההופעה של דילן ב-63'  חושפת את דילן במלוא כוחו הפולקיסטי, הוא וירטואוז חמוד להפליא בחולצת עבודה וג'ינס שחוק שיותר מכל נראה כמו היורש האולטימטיבי של וודי גאט'רי.

למרות שהשיר הזה נוגן ונשחק עד כדי הפיכתו לאבק ברוח יש ריגוש אמיתי לשמוע את דילן שר "התשובה נשאת ברוח" עם מיטב האמנים של ניופורט 63' וכל הקהל שר איתם את השיר הטרי שכבר הפך להמנון של תנועה שלמה. הכוח האדיר של שיר כל כך פשוט המאחד מסביבו כל כך הרבה קולות תקוות וחלומות, מחוזק בידי האחווה הניפורטית גורם לדילן להשמע משכנע מאי פעם ובוער לחלוטין בלהט שבו הוא שר את שיריו.

מתוך ראיה שיודעת את העתיד לבוא ניתן לראות את הסדקים בקצוות עיני החרכים הממצמצות של דילן בניופורט של 64'. אלו יהיו אותם סדקים שיובילו לניתוק שלו מתנועת הפולק רק שנה לאחר מכן. ההצמדה של מקבץ ההופעות הדילנסטיות באותו מקום ומול אותו קהל חושפות את ההשתנות שלו לאורך אותן שלוש שנים,  רק כך ניתן להבין את הדיאלוג המורכב והדואלי שדילן ניהל עם קהלו ועם עצמו. הצרוף של שלושת ההופעות גב אל גב הן שהופכות את הדיוידי הזה למסמך דוקמנטרי מרתק להפליא שחושף לראשונה ובצורה מלאה את מהלך האירועים שהובילו לרגע מיתולוגי ומכונן בהתפתחות המוזיקה של המאה העשרים. הרגע שבו עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, עם גיטרה חשמלית לבמה ומחשמל דור שלם.

"אתם רוצים אותו, הוא שלכם – גבירותיי ורבותיי בוב דילן…"

בתוך שלוש שנים הפך הצעיר היהודי שהגיח לניו יורק מפריפריית מינסוטה, מיורש העצר למלך המכהן. משם היתה הדרך פתוחה רק לתפקיד הג'וקר. בניופורט 64' מתבצע טקס ההכתרה של דילן. דובר הדור, זמר הפולק הלאומי, יקיר התנועה לזכויות האזרח ובעיקר האיש האוטנתי ביותר ביקום. לאחר ההופעה המלכותית שלו ושל ג'ון באאז (שמתגלה בדיוידי הזה כאשה נבונה ובעלת נסיון חיים הרבה מעבר לשנותיה הצעירות, חקיינית מצויינת של דילן ומבקרת תרבות מדוייקת במיוחד)  הקהל זועק "אנחנו רוצים את בוב" אל מול הכרוז הנבוך שאומר להם "זה בלתי אפשרי – אני מבטיח לכם שזה בלתי אפשרי, אי אפשר להביא את בוב, יש עוד הופעות… " והקהל פשוט לא נותן למופע להמשיך, עד שדילן חוזר לבמה כדי להגיד כמה שהוא אוהב אותם אבל לצערו הזמן אינו מאפשר זאת.

במהלך שלוש שנות כהונתו כמלך של ניופורט, למד דילן את מה ששליטים לומדים בשנים הארוכות לאחר שהם מסיימים לכבוש את ממלכתם,  מכאן הכל אפר ואבק ושקיעה איטית של האמפריה אל הכלום. דילן החד, דילן הצעיר, דילן שבא אל הסצינה ראה אותה וכבש אותה לחלוטין, האיש שמוכתר פה כאדם עם האצבע על הדופק של הדור, לא רצה להיות חלק מהדעיכה הגדולה הזו. בניופורט 64' שמע דילן את הבלתי ידוע קורא לו בקול ברור, ולתוכו הוא זינק בקפיצה חשמלית בשנה שלאחר מכן.

"אני מקבל את הכאוס, אינני יודע אם הוא מקבל אותי לתוכו…" (בוב דילן)

לניופורט 65' מגיע דילן לכמה הופעות. ההופעה הראשונה שלו היא אקוסטית והיא מתרחשת בצהרי היום של ה24 ליולי, בבמת סדנת כותבי השירים. הופעה מושכת אליה את כל קהל הפסטיבל, עד שכל הסדנאות שמתקיימות במקביל, כמו נגינת דולצימר אפלאצ'י, בטלות ומבוטלות. הקהל נוהר לראות את המשיח הצעיר, דילן נראה זקן מגילו. כמעט כמו שחקן שמשחק את תפקידו של דילן. בלילה למחרת הוא יעלה לבמה המרכזית של ניופורט לבוש ככוכב פופ עם גיטרות חשמליות, וחולצה אדישה לכל ערכי התנועה , משובצת בנקודות, עם להקה חשמלית, שהוא הרכיב אד-הוק,  בלילה הקודם.

בניופורט 65' דילן כבר לא שר על הזמנים המשתנים, הוא משנה אותם בעצמו. התהום שלתוכה הוא קופץ היא ענקית. דילן שובר את כל המסורות האקוסטיות של הפסטיבל, עם להקה חשמלית, וטקסטים שלא מחויבים לשום דבר, פרט לעצמו. רק בצפיה מרוכזת גב אל גב של הופעותיולאורך שלוש השנים בניופורט, ניתן לחוות משהו מרוח התקופה והזמנים ההם. רק כך ניתן לחוות את ההערכה והאהבה העצומה שהקהל מעניק לו, רק כך, ניתן להבין, כמה גדולה היתה הבגידה במעריציו, ובכל הערכים שבהם דגלה תנועת הפולק האמריקאית, רק כך ניתן לחוש, את הבוז הנוקב שמשולח בו מהקהל כשהוא עולה לבמה עם גיטרה חשמלית,  רק כך ניתן לשמוע, באמת ובברור, כמה כמה גדול ורועש היה ה"פאק יו" החשמלי, שדילן הטיח בפני קהל אוהביו.
בניופורט 65' עולה דילן לבמה, ושר את השיר שדרכו הוא מודיע לכולם, שהוא, מתפטר מכל תפקידיו, והולך להיות הוא עצמו. "אני לא אעבוד יותר בחוותה של מאגי" שר דילן, כולו מחושמל וטעון. כאקדח של מילים, הוא יורה לכל עבר, ובעיקר לעבר מי שלפניו –   "אני עושה את מיטב יכולתי להיות כפי שאני, אבל כולם רוצים ממך, להיות בדיוק כמותם, הם אומרים לי תשיר, כשאני משועבד ואני משתעמם, אני לא אעבוד בחוותה של מגי, לא עוד" תחליפו את מאגי, בניופורט, וקבלתם את מכתב ההתפטרות החד ביותר בהיסטוריה.

בניופורט 65' חתם דילן גזר דין מוות, על דמות הטרובדור המסורתי וחשמל את שירי העם לנצח.  יש בדיוידי ראיון קצר ומקסים עם אחת מבאות ניופורט המבוגרות שמגנה על דילן – " אנחנו קוראים להם שירי פולק עכשיו, אבל לפני מאתיים שנה הם היו שירי פופ…" והיא צודקת לחלוטין.

בניופורט 65' דילן לימד את העולם שבכל דור ודור צריכים יוצרים לכתוב את שירי העם של עצמם. ברגע שבו דילן מחבר בין הפואטיקה לחשמל, בין האבסורד למורד ומפריד את האני מהאנחנו, הוא מעניק לרוקנרול, לגיטמיזציה סופית, כמוזיקה העממית של המאה העשרים.

"הצד האחד של המראה" הוא  דיוידי שחייב לראות כל מי שמתעניין במהפכות חברתיות, כל מי שרוצה להבין כיצד נראת קפיצה נחשונית אל תוך הלא נודע, כל מי שחיידק הרוק מקנן בו, אבל הוא תוהה מה יש שם מעבר לבירה לרעש ולעשן על הבמה. זהו דיוידי שמתעד כיצד כיצד נגמרת תרבות אחת ומתחילה אחרת. "הצד האחר של המראה" מתעד את הפעם הראשונה שבה דילן משיל את עורו אל מול עיני הציבור ולובש עור חדש. עבור מעריצי דילן מדובר ברגע מכריע, הלילה של ה~25 ליולי, 1965, יהיה הלילה האחרון שבו דילן יהיה ממש מובן להם. מעבר לו שוכנת האניגמה הגדולה – מה מניע את האיש המוכשר, המיסתורי, והמוזר ביותר, של עולם המוזיקה?

השפה הסודית של הפקה מוזיקלית: דניאל לנואה ומעמקי החלל

להרבה חובבי מוזיקה אין מושג קלוש, מהו בדיוק הדבר שעושה מפיק מוזיקלי. האמת היא שגם להרבה אנשים בתוך תעשיית, ו-עשיית המוזיקה עצמה, אין מושג מהו הדבר הזה, שמפיק מוזיקלי עושה בדיוק. אולם נדמה לי שהאוכלוסיה שהכי פחות מבינה מה בעצם עושה מפיק מוזיקלי – הם המפיקים המוזיקלים עצמם. הסיבה היא פשוטה, מדובר בתפקיד שכל מפיק מגדיר את גבולות הגזרה בעצמו.

יש מפיקים מוזיקלים שכל מה שהם עושים זה לשבת באולפן ההקלטות ולהגיד: "תעשה את זה עוד פעם… ועוד פעם…", יש כאלו היוצאים להופעות ומחפשים כשרונות אלמוניים, יש כאלו שכותבים שירים לאמנים, מקליטים את המוזיקה ומזמינים את האמן למלא את תפקידו כבובה מבצעת הקשורה בחוט לקצה האצבעות. יש כאלו שמדברים עם הלהקה על פילוסופיות מזרחיות, יש כאלו שפשוט יודעים להציב מקרופונים במקום הנכון, ויש כאלו שמכינים קפה שחור ומעורר  בדיוק רגע אחד לפני שהאמן חווה התמוטטות עצבים. התמוטטות שאליה הגיע האמן לאחר דחיפה נמרצת מטעם אותו מפיק עצמו.
כשגיאחה מאתר השרת העיוור פנה אלי ושאלני אם אני רוצה לכתוב סדרת כתבות על מפיקים מוזיקלים עבור המגזין של השרת התשובה היתה – "כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן" שנשאג אליו בטלפון. סוף כל סוף, מישהו רוצה שאכתוב על גיבורי התרבות שלי, גיבורים אלמוניים של תעשיית המוזיקה. אנשים המתווכים בין אמנות לטכנולוגיה, בין חזיונות למציאות,  בין אומנות לאמנות.  אנשים שפורשים יריעות צליל ענקיות ועליה הם מנציחים יצירות מופת גדולות ודגולות של האמנים איתם הם עבדו.

אם נתעלם כרגע מהמפיקים היוצרים, קרי, אותם מפיקים שיוצרים את המוזיקה ברמות כאלו או אחרות (נאמר ד"ר דרה, פיל ספקטור) ואתמקד באלו שמנסים להגשים חזונות מוזיקלים. הרי שאת המפיקים המוזיקלים ניתן לחלק בגסות לשתי קטגוריות- מדריכי טיולים וסוכני נסיעות. מדריכי טיולים הם מפיקים ביצועיסטים. מהרגע שסוכם על ידי האמן, המפיק, חברת התקליטים – ובדרך כלל שלושתם ביחד במינונים שונים, לאן האמן רוצה בדיוק להגיע, הם עושים כמיטב יכולתם בכדי להביאו אל מחוז חפצו ולעזור לו בדרך. לעומתם, מפיקים "סוכני נסיעות" הם אלו שכשהאמן מספר להם כמה הוא רוצה לנסוע לטורקיה, הם מנסים למכור לו חבילת תיור למאדים כיעד מוצלח יותר.

כששנדרשתי לשאלה מי המפיק שיתכבד לפתוח את הסדרה לא היססתי לרגע – דניאל לנואה. ומדוע הוא? לאוזניי, דניאל לנואה הוא מסוכני הנסיעות הנועזים והמעניינים ביותר שישנם. לנואה הוא אחד המתווכים הגדולים בין חזיונות מוזיקלים ערטילאים למציאות מוקלטת. אין זה מקרה שאלבומים שעשה לנואה מכרו מיליוני עותקים וגם אם השם שלו אלמוני לחלוטין עבורכם, הרי שאת העבודות שלו שמעתם ללא ספק.

דניאל לנואה.

דניאל (או דן) לנואה, התחיל את הקריירה המוזיקלית כמוזיקאי באונטריו קנדה. כילד שבא ממשפחה מוזיקלית ביותר, הוא ניגן מגיל צעיר על מגוון כלים – "אצלנו במשפחה אם היית עני היית מנגן על אקורדיאון ואם להורים שלך היה כסף היית מנגן על פסנתר,  אני קיבלתי סלייד גיטר כי כל הבני דודים שלי נגנו על פסנתרים ואקורידאונים".
בגיל 15 הוא התחיל, ביחד עם אחיו הגדול – רוב, לבנות אולפן במרתף בית הוריו. מהר מאוד הפך האולפן הקטן שלהם לפופולרי במיוחד. העבודה הקשה והמסירות מעל ומעבר שהאחים לנואה השקיעו בכל מי שנכנס בדלת אולפנם, הוציאה את שמם ברחבי העיר. והם בנו ושדרגו את האולפן שלהם ממאות אלבומים שהם עשו שם. כל סגנון מוזיקלי התקבל בברכה וקיבל את היחס הטוב ביותר שהאחים יכלו לתת. לאחר יותר מעשור של הקלטות שמע בראיין אינו, כמה הקלטות שהאחים עשו והתרשם מספיק בכדי להתעניין ולנסוע לאונטריו כדי לשתף עימם פעולה (בהקלטות התקליטים היפיפיים של אינו והפסנתרן-מלחין הרולד באד Apollo, The Plateau of mirrors ) עד היום, מחשיב לנואה את ההקלטות עם אינו, כנקודת מפנה בקריירה שלו. מעבר לעובדה  שכך נוצר צוות ההפקה אינו-לנואה, קשר שסלל את הדרך לעבודה משותפת של שניהם כמפיקי U2.  הקלטות אלו לימדו אותו המון על מרחב וחלל בתוך המוזיקה.
בשנות השמונים התפרסם לנואה בעבודותיו עם פיטר גבריאל, U2, רובי רוברטסון, האחים נוויל, ובוב דילן. הלקוחות שלו שלטו על עולם המוזיקה ומכרו מיליוני עותקים. ועדיין נשאלת השאלה מה הפך את לנואה לכזה מפיק מוצלח ומבוקש? מהו בדיוק עושה שם מעבר לזכוכית?
התשובה היא פשוטה. לנואה לקח את כל מה שהוא למד אצל אינו על מוזיקה ואווירה, והחל לייצר אווירה בתוך המרחבים המצומצמים של מוזיקה פופולרית. בתקליטיו הנסיוניים של אינו, העיסוק בקשר שבין המוזיקה לחלל שמסביבה,  נוצר כדי ליצור נופים מוזיקליים דמיוניים – כהגדרתו של אינו פילוסוף הצליל. לנואה, התלמיד המבריק לקח את הנסיונות של אינו ויישם אותם במלואם בתוך עולם המוזיקה הפופולרית.
יש הרבה מפיקים שעיקר תהילתם ופרנסתם, תלויה ביכולת שלהם ליצור צליל שמצלצל יפה מאוד, סאונד תופים מרשים במיוחד או דיסה קולית שמורחת הכל בכינורות שנשמעים כמו מרמולייט, לנואה שונה מהם מהותית.
לנואה למד אצל אינו שמוזיקה איננה רק מילים מנגינה הגשה וצליל מבריק, הוא למד איך לספר את הסיפור של השיר באמצעות המוזיקה שמתנגנת ברקע השיר. בהרבה מובנים לנואה היה החלוץ בעיצוב פסקול סביב השיר עצמו ולכן ההשפעה שלו על עולם הצליל של ימינו היא עצומה.
כמפיקים רבים, הפקותיו של לנואה מוקפדות מאוד באיכות הצליל, אך מה שמבדיל אותם יותר מכל הפקה מלוטשת אחרת,  הוא השימוש של לנואה בכל הכלים הטכנולוגים העומדים לרשותו כדי ליצור משמעות מוזיקלית נוספת לשיר. אני אציין כמה דוגמאות מהפקות שלו שיבהירו את היכולת שלו להשתמש בטכנולוגיה כדי להפיק ממנה משמעות. כאן המקום להוסיף שעבור טכנאי צליל מיומנים יראה הדבר כטריקים פשוטים שנעשו כבר עשרות פעמים ואין בהם חידוש גדול כשלעצמו,, אך יש לזכור שמשיכת המכחול ימינה או שמאלה היא רק שלב ביצירת התמונה המלאה שמעניקה לצופה חוויה יוצאת דופן.

את לנואה ממש לא מעניין הגימיק. הוא מחפש משמעות. לנואה חותר שלצליל עצמו תהיה משמעות כחלק מהשיר. הוא ישתמש בכל טריק שיש בספר כדי להשיג את מטרתו. לא כשעשוע עקר ויקר של משועממי אולפנים. אלא כטביעת חותם של אמן מומחה שמנצל את כל הכלים שברשותו, כדי להעמיק, לפרש וליצור משמעות שהיא הרבה מעבר לפרטים הטכניים.

Robbie Robertson – Somewhere Down The CrazyRiver

האלבום הנושא את שמו של רובי רוברטסון מ-1987, היה אלבום החזרה מהמתים שלו. כמעט עשור אחרי שנות השיא שלו כגיטריסט וכותב בלהקת ה-Band  הוא רצה לחזור אל הסצינה המוזיקלית עם אלבום שיהיה בעל משמעות. הוא פנה אל לנואה בהמלצתו של פיטר גבריאל איתו עבד לנואה, וקיבל את האלבום הטוב שהוציא עד היום.
אלבומו של רוברטסון, יצא בשלהי שנות השמונים. עשור שהתאפיין ב"הפקות" ויש שיאמרו "הפקרות" מוגזמת ביותר, של מוזיקאים טכנאים ומפיקים, בשימוש במגוון האפקטים העומדים לרשות המפיק. יותר מכל המכשירים סבל מכשיר הריורב הדיגטלי משימוש יתר  (מכשיר שמדמה חללים. כך יכול זמר שמקליט בתא קטן וללא הדהוד – מה ששמכונה "צליל יבש", בסלנג  מקצועי, להישמע כאילו הוא שר שיר אחד בקרנגי הול ושיר שני בכנסיה פסגת על הרי ההימלאיה. ) עד כדי יצירת צליל נפוח וגדול מהחיים. לרוב לא בצורה טובה.
בחינה של מילות השיר מעלה, שרוברטסון מתאר בשיר זה מסע הזוי במרחבי האמריקנה. המסע הזה כמותו ראיתםן וחוויתם רבים בחייכים, מתחיל כמסע חלומי הזוי ומעוצב. מעין מסע דיויד לינצ'י באופיו, לאורך איזה נהר מיתולוגי, דוגמת המיסיסיפי. החום הבלתי נסבל הרוח הנושבת בקושי ושלל דמויות מוזרות המופיעות לאורך השיר ממקמים את ההתרחשות איפשהו בדרום ארה"ב.  אותה רכבת רפאים שאלביס שר עליה, מכוניות שברולט משנת 59 נטושות בשדות פתוחים, כל אלו נשמעים כמסע בין המיתוסים הגדולים של הרוקנרולף והאמריקנה כולה, בפראות השופעת של דרום ארה"ב. רוברטסון מתאר את מסעו ההזוי לאורך הנהר המשוגע, וכמו בלב המאפליה של ג'וזף קונרד, ככל שרוברטסון ממשיך וחודר אל תוך מעבה הנהר, הוא מתערטל משרידי הציוויליזציה ונכנס אל תוך עולם אפל, פראי ועם זאת, מלא קסם. בדומה לשיר "הוטל קליפורניה" לפניו, גם כאן מדובר בשיר שהוא אלגוריה מוזיקלית להתמכרותו של רוברטסון לחומרים נרקוטיים במשך השנים.
כשהגיע הזמן להפיק את השיר, לנואה לקח את הטקסט ויצר לו שכבת פרשנות נוספת נפרדת, שכבה שרק באמצעות השימוש בצלילים, יצרה סרט מסע מהטובים ביותר שהוקלטו אי פעם. כדי לעשות זאת, משתמש לנואה בהמון טכניקות אולפן. בואו נבחן חלק מהדרכים שלו.

השיר נפתח בסינטיסייזר המנגן תוים גבוהים וצפופים דמויי מיתרים, וצליל גיטרה מרוחק עוד יותר. השילוב של שניהם הרחק הרחק ברקע תמונת הצליל. יוצר תחושה של חלל פתוח ועצום – נקרא לו השדות הריקים, אותם שדות נטושים שעליהם שר רוברטסון.

סצינת הפתיחה בת עשר השניות, נשברת בבת אחת על ידי כניסתם של התופים היוצרים תבנית קצבית שבורה,  כמעט שבטית, אולי כדי להדגיש את אלמנט ה"וודו" של הקטע. עכשיו שימו לב לחלל שהתופים מנגנים בו. בואו נקרא לו – האולם או הבמה הגדולה. לא מדובר פה בחלל של איצטדיון או אולם ענק ופתוח – את המרחקים הפתוחים לנואה שומר בשביל להמחיש את השדות.  הבאס שנכנס מייד לאחר מכן מנגן תבניות קטועות וקצובות. וכך נוצרת חטיבת קצב מאוד שבטית ו"אולמית" באופיה.

ההפתעה הראשונה מגיעה כשהמאזין שומע את קולו של רובי רוברטסון. בבתי השיר, הוא בקושי שר ולרוב הוא מדבר בעזרת אוקטבת הניקוטין שהוא גידל במשך השנים. קולו השדוף נשמע ממוקם בחדר קטן, צר מלהכיל. כאילו הוא יושב ממש שניים, שלושה סנטימרים מהאוזן שלכם. כשדרן רדיו שממלמל בסקסיות על השיר שמאחוריו. זהו החלל האינטימי של המספר, מעין חלון הזדמנויות שלנואה משאיר לרוברטסון בתוך מרחב השיר בכדי להעביר את המהות שלו. עכשיו שימו לב לגיטרה הבלוזית שמופיעה בשניה ה35. שומעים אותה מהדהדת כבתוך חדר קטן. אולם החלל שלה הרבה יותר גדול מהחלל של המספר. לאורך השיר היא תופיע כמה וכמה פעמים ותמיד תכניס משב רוח של חלל אחר, כאילו רוברטסון חולף ליד בתים במסעו אל מעמקי המאפליה, וכך בדרך הוא שומע סולואים בלוזים מגיחים מהבתים שלצידם הוא עובר. שוב לנואה מתעתע בתפיסת המרחב ההגיונית של המאזין ויוצר תחושה שמישהו מנגן על השיר הזה מהחדר שליד ולא מתוך חלל השיר עצמו.
בשביל לבחון את העניין נסו לחשוב על שירים שאתם מכירים ולשמוע כמה חללים אתם יכולים לשמוע בהם בו זמנית. 1? 2? אם תשוו לשירים שאתם מכירים יהיה לכם קשה מאוד למצוא שיר המכיל יותר משני חללים בתוכו. שכן עד כמה שזה נשמע מצחיק, חלל ריק הוא דבר שתופס הרבה מאוד מקום במיקס. אם אתה לא עושה מוזיקת אמביינט שכולה חללים יהיה לך קשה מאוד להכניס יותר משני חללים לשיר. לנואה לעומת זאת משתמש בכל החללים האלו בכדי לייצר סרט מסע עם שכבות עומק מרובות, השאלה היא איך הוא עושה את הטריק הזה?
כפי שיודע כל ילד שכותב שיר, שיר מורכב מקצב הרמוניה ומלודיה. לנואה משמיט את האלמנט ההרמוני כמעט לחלוטין מהשיר ומשאיר אותו מרומז בנגינת האומניקורד (מעין אוטוהראפ חשמלי צעצועי בעל צליל ילדותי ונאיבי משהו) פרט לאומניקורד אין אף כלי שממש מנגן את ההרמוניה. גם האומניקורד עצמו מנגן את ההרמוניה בהקצבה כמעט ללא התמשכות של הצליל. שימו לב שזה דבר די נדיר במוזיקת פופ מודרנית שרק כלי אחד ינגן את הרמוניה. אם נשווה את זה להפקות רוק סטנדארטיות בנוסחאת גלגל"ץ שבהן יש בין 3- 6 כלים המנגנים את ההרמוניה (שתי גיטרות אקוסטיות חשמלית אחת ושטיח קלידים כלשהו מעל) אז נבין את ההבדל המהותי. הסיבה שלנואה משמיט את האקורדים כמעט לחלוטין היא הרצון שלו להשאיר מקום לכל הדברים שזזים מעלה ומטה ברקע השיר. הכל נועד בכדי להסתחרר מסביב לשירה ולייצר סצנה הזו של עולם דמיוני עולה בחום המקיף את הזמר מכל עבר.

בעזרת אפקטים ומכשירים והשמטה של כלים מתוך המיקס יוצר לנואה פרשנות רגשית למילות השיר טריק שמצליח לו מעל ומעבר. שימו לב שכשמתחיל הפזמון (1:20)  השירה של רוברטסון עוברת מהחלל של השדרן השדוף בחדר אל החלל של התופים (האולם)  ומייד אחריו (1:32)  מופיע קול של זמר החוזר אחרי השירה של רוברטסון בקול שאין עליו אף טיפת ריורב או הדהוד- יבש לחלוטין. לנואה מתעתע בתפיסת החלל של המאזין. ברגע שרוברטסון התרחק "אחורה" אל מעמקי האולם עם החלל שבו הוא נמצא, הרי שהמאזין תופס סוף סוף את המרחב שבו פועל השיר כמרחב אחיד מבחינת המרחק שבין הכלים במיקס לבין המאזין. אולם דווקא אז מגיח הקול היבש לחלוטין כמעט מעבר לכתפו של המאזין, ויוצר תחושת הפתעה וחוסר נוחות.  שכן אין הגיון שדווקא כלי משני – או קול שני במקרה הזה,  ישמע הרבה יותר קרוב לאוזן מאשר הקול הראשי. זה מנוגד לכל מה שמקובל כנכון והגיוני בהפקות פופ.

מאחר ועדיין לא נקרתה בדרכי ההזדמנות לשאול את לנואה למה הוא בחר להשאיר את הקול המשני הרבה יותר קרוב למאזין, אני אעריך שהסיבה שבגללה הוא מתעתע במאזין נובעת בפרוש מתוך אותו רצון ליצור את תחושת הטריפ ההזוי שהוא לב ליבו של השיר. מבחינה טכנית מדובר בעבודה גאונית ופורצת דרך. ליצור מיקס סמיך כל כך של חללים משתנים ועדיין להיות מובחן ביותר דורש המון חשיבה והקפדה על פרטים. המרשים הוא שכל העבודה הזו נוצרה לא בשביל לשבור גבולות או להראות יכולת, אלא בשביל ליצור עומק רגשי לשיר.

Bob Dylan – Man in the Long Black Coat

לאחר עשור שבו דילן התבחבש באולפני הקלטות רק כדי להוציא שרשרת של אלבומים שנעו בין הסביר לגרוע עד כדי גיחוך, פנה בונו אל דילן והציע לו לקחת את לנואה כדי להפיק את אלבומו הבא. התוצאה היא "OH Mercy"  מ-89. אלבום שמוסכם כמעט על כל המבקרים ומעריצי דילן שהיה הטוב ביותר שלו מאז שלהי שנות השבעים ולטעמי האישי אחד הטובים שלו בכלל.  לנואה הכיר את העבודות של דילן היטב. הוא גם הכיר את סיפורי האימים שהסתובב על דילן על הקושי שהוא מערים בפני מפיקים וטכנאים באותה קשיות עורף דילנית מפורסמת שפשוט הפכה ברבות השנים להרגל רע של דילן והתוצאה אוסף תקליטים שהכילו שירים גאוניים אבל נשמעו כאילו הוקלטו בחמש דקות ובלי יותר מחשבה. לנואה הבין שהמשחקים של דילן מהווים בעית הפקה מהותית. הדרך שלו לנטרל אותם היתה פשוטה אך אפקטיבית לחלוטין. לנואה אוהב לעבוד בכל מיני מקומות בעולם. וכשנקרא בידי האחים נוויל להפיק את אלבומם המצליח ביותר עד היום – "ירח צהוב", הוא ארז את האולפן, התמקם בניו אורליאנס והקים אולפן ביתי ( רק נבהיר שלא מדובר פה על אולפן ביתי של כרטיס קול ומיקרופון ב-1000 ש"ח , אולפן ביתי שעובר מבחינת ציוד ויכולת את טובי האולפנים בארץ). כשהסתיימה העבודה על תקליטם של האחים נוויל, הוא שכנע את דילן לבוא לניו-אורלינס. המטרה היתה להרחיק אותו מהפמליה הסטנדרטית שלו וליצור תקליט בלי "הלחץ הקור והסטריליות" שדילן כל כך תעב באולפני הקלטות מודרנים. דילן נגס בפתיון והתמקם בבית עתיק, ספון עצים וללא מזגן,  בשביל לעבוד ולהזיע קשה יותר מאשר בכל תקליטיו הקודמים יחד.

"הוא היה אומר שאין לו כוח לנגן  בפסנתר ושנטיס איזה נגן מלוס אנג'לס אבל הבהרתי לו ששום נגן לא יופיע ויעשה לו את העבודה. אם הוא לא ינגן את זה בעצמו, זה פשוט לא יהיה שם" סיפר לנואה מאוחר על דרכו לאלף את הרוח הפראית של דילן. ואכן התקליט קרם עור וגידים כשלראשונה מזה שנים דילן מנגן בגיטרות ובפסנתרים ולא בתור קישוט כדי לצאת ידי חובה. לנואה הקפיד על יצירת אוירה אינטימית ומגוננת באולפן. הוא אסר על כניסתם של כל מיני מזדנבים מטעם, חברים שוטים, וחובבי סלבז. רוב ההקלטות נעשו כשרק דילן, לנואה והטכנאי מלקום בארנס, נוכחים בבית הגדול ומנגנים בכל הכלים שלהם הם נזקקו. במידת הצורך ובכדי לעבות את השלישיה, הזניק לנואה כמה נגנים מקומיים. גם בבחירת הנגנים הראה לנואה שאר רוח כשבחר לעבוד עם  מוזיקאים מקצועיים, אך רחוקים מאוד מלהיות נגני אולפן סטנדרטיים שעיקר התמחותם הוא לנגן שוב ושב ואריאציות על אותן קלישאות. לנואה בחר במודע להביא נגנים שיביאו משהו מקורי ויביאו רעיונות מעניינים גם אם זה יקח יותר זמן ואולי ינוגן בפחות "שלמות" טכנית.

לנואה סירב להיות חסיד שוטה של דילן. לראשונה בקריירה הארוכה של דילן המפיק שלו לא היסס לשלוח אותו לשכתב שירים. שירים שלא היו מספיק טובים או שחלקים מהם לא היו מספיק ברורים לטעמו של לנואה. דילן המופתע מזה שמישהו בכלל מעז להגיד לו כאלו דברים, רטן ורטן, אולם הלך לשכתב את השירים שוב ושוב. האזנה לדמואים ולסשנים המלאים של האלבום (שמשוטטים ברשת  עד שיצאו בבוטלג סרייס של דילן מתישהו) מבהירה כמה חשובה היתה עבודת השכתוב שלנואה כפה על דילן כדי ליצור תקליט עם בקרת איכות גבוהה ומלא משמעות.
הדבר הראשון ששמים לב אליו באלבום זה הוא צליל השירה של דילן. אם תשוו את צליל השירה באלבום זה לאלבום האולפן הקודם של דילן – Down In The Grove תבינו למה מייחסים ללנואה תכונות של מישהו שיכול להחזיר לחיים גופה.
הקול של דילן נשמע גדול. הוא נוקב, הוא חד, הוא ברור, כל ניואנס הכי קטן השירה שלו מודגש ומקבל את הפוקוס הנכון לו, ויש לו פשוט המון נוכחות. זה לא מיקרופון אגדי ולא איזה טריק אולפני. באלבום זה הקפיד לנואה לפנות את תחומי התדרים של כל הכלים למינימום ההכרחי. הסיבה? כדי להשאיר המון מקום לקולו של בוב דילן. (אגב בתקליט השני שלנואה עשה עם דילן והלא פחות מוצלח – Time Out Of Mind  חספס לנואה את קולו של דילן עוד יותר על ידי העברתו דרך מגבר גיטרות ישן כדי לתת לו סוג של אובר דרייב  עם המון נוכחות.)

"האיש עם המעיל השחור הארוך" הוא שיר במקצב שלושה רבעים (ואלס).  שמדבר על איזו דמות עלומה המגיחה אל שולי העיר וגונבת את הנערה שנעלמת עם הזר.  הטקטס הדילני עמוס בתיאורי העיירה שכוחת האל מול השמיים הפתוחים

"צרצר מצרצר מן הרוח אוושה
יש שמלה מכותנה על החוט יבשה
חלון כמו פרצה ועץ מיפאן
כפוף לאחור מסופת הוריקן
לא מילה או מכתב, לא מבט לאחור
היא הלכה עם האיש במעיל השחור
"

(תרגום לעברית – נועם פאוסט)

לנואה הבין שמדובר בשיר  מלא מסתורין וקסם. הוא נדרש לייצר עטיפה מוזיקלת הולמת לתחושה הנטושה הזו של העיירה האבודה והנטושה בקצה הגבול שבין מציאות לדמיון. הבעיה שעמדה מול לנואה הפעם היתה כיצד ליצור מצע מינמלי ביותר של אוירה סביב השירה של דילן, אולם להישמר כי אם זה יהיה מינמלי מדי זה ישמע כמו עוד שיר של דילן עם גיטרה אקוסטית.
הבעיה הראשונה שעמדה מול לנואה היתה כיצד לייצר קצב שיהיה מצד אחד נווכח ומאוד מניע את השיר ועם זאת לא טוחן את המוח כדרכם של מקצבי ואלס צפופים. הפתרון שלו היה ליצור מצע קצב אורגאני (כן,  אני יודע שזה נשמע כמו תפריט של מסעדה טבעונית אבל חכו שניה )  והדרך שלו לעשות זאת היתה על ידי שימוש בהד. (בשפה המקצועית ECHO – DELAY  )

הפולס, אותו מקצב בסיסי של השיר,  מגיע ממכה על גוף הגיטרה שמקבלת אפקט של  חזרות קצביות מסונכרנות לקצב כדי ליצור את הפולס (שניה 25 והלאה ) שימו לב שבגלל החזרות ההולכות ונעלמות נוצר מצב שהקצב מאוד מודגש בפעימה הראשונה שלו ונחלש בהדרגה לאורך הפעימה השניה והשלישית. התמונה שמצטיירת באוזני המאזין היא של מסע שבור שכזה המורכב מצעדים לא שיוויוניים, כמו הליכתו של מישהו שירו ברגלו והוא מדדה קדימה בצליעה.

את התפקיד המסורתי של המצילות (היי-האט , בז'רגון מקצועי)  המחלקות ומסמיכות את הקצב קיבלו לנגן דווקא צרצרים. מהפתיחה של השיר ולכל אורכו ישנו מצע של ציקאדות שמצרצר בקצב השיר. שימו לב שהצרצרים אינם איזה לופ קצר החוזר על עצמו כל כמה שניות. ההתייחסות אליהם היא כאל כלי מן המניין בלהקה. לכן הם מוחלשים ומחוזקים מדי פעם בהתאם לנקודות הדרמה בשיר.

מעבר לעובדה שזהו פתרון מעולה ליצירת קצב, הרי שרחש הצרצרים מוזכר בשיר עצמו ומשדר אל המאזין שהוא הגיע אל לב ליבה של הביצה הנידחת בשולי העיר. את שאר מצע הקצב מספקות הגיטרות. גם כאן לנואה שולף מכובעו טריק נוסף בכדי לייצר את הקסם "טריק הפנורמה".
בשיר עצמו ישנן 2 גיטרות שלנואה ממקם אותם במרחב הסטראופוני כך שהגיטרה החשמלית נמצאת ברמקול הימני מוחלשת משהו, ואילו גיטרת הדוברו האקוסטית נמצאת ברמקול השמאלי. מי שיאזין לשיר באוזניות יגלה שגם הגיטרות נשלחות אל אותו דיליי מסונכרן. בדיוק כמו הנקישה על גיטרה שיוצרת את מקצב השיר. הדבר יוצר בהכרח תחושה קצבית במיוחד. כל זאת בעזרת שימוש בכלים מועטים כל כל

מה שיפה הוא שלנואה עושה פה עירוב תחומים סטראופוני. הגיטרות שכל אחת מהן מופיעה ברמקול אחד בלבד  נשלחות להדהד בדיוק ברמקול שממול. טריק פנורמי שבולט במיוחד בכניסת הגיטרות ( 0:28 – 0:04 )  שם ניתן לשמוע בברור את משחק המראות הסטראופוני של הגיטרות. (אגב מי שיקשיב לשיר באוזניות יוכל להבחין בהפרדה הסטראופונית ביתר חדות) השאלה מדוע משחק המראות  הזה משמעותי לשיר תתברר כשילן יתחיל לשיר.
את תחושת החלל ואת גודלה העצום של השממה משאיר לנואה למפוחית של דילן (0:30 ). המפוחית עטופה ריורב ענקי הממקם אותה אי שם במרחק המיקס. שוב על ידי טריק פשוט של העלמת כל האלמנטים המעידים על מרחק כלשהו והשארת אלמנט אחד רחוק מאוד משיג לנואה את התחושה העזובה הזו  עם קריאת המפוחית הכלכך בודדה במרחק.
לנואה לא עושה את כל הטריקים של החלל והזמן האלו כי זה מגניב אותו, הוא עושה את זה כדי ליצור פרשנות סאונד לשיר. ובעיקר כדי לתעתע במאזין. מצד אחד חש המאזין זרימה בלתי פוסקת של ארועים והתרחשות קצבית שעוטפת אותו מכל עבריו למתח שנצבר. ומצד שני בהאזנה מודעת לשיר המוח אומר שכמעט ולא קורה פה כלום. המאזין שבקושי מסוגל במודע לקלוט את ההחזרים של הגיטרות חש שמשהו חשוב קורה, אבל אין לו שום מושג מהו. אם תרצו לנואה מצביע על הרעיון המרכזי של השיר כולו. התחושה שהחיים זורמים איפשהו במרחק אבל הם אינם נתפסים מנקודת המבט הספק עומדת, ספק שוקעת של אותם תושבי העיירה הנטושה. מנגד לתמונה הזו מבעירה קריאת מפוחיתו של הזר את האש, באותה אשה הנלקחת  על ידי הזר המסתורי במעיל השחור רק כדי להתרחק מהעיר השקועה ההיא.

שתי דוגמאות אלו הן רק טעימות קטנות מהעבודה של אחד מגדולי המפיקים המוזיקלים של דורנו. אני יכול לתת עוד כמה וכמה דוגמאות לאומנות הצליל של לנואה ואין ספק שכולם שמעו את העבודות שלו עם U2  ופיטר גבריאל אבל גם ככה נראה לי שכתבתי יותר מדי בשביל משהו שנמצא ברשת. הנה הדיסקוגרפיה הרשמית של לנואה כמוזיקאי וכמפיק בלינק הבא : http://www.daniellanois.com/discography.htm

מומלץ לשמוע דווקא את העבודות הפחות מוכרות שלו כמו התקליט של ווילי נלסון או אמילו האריס שבשניהם הוא הצליח להעניק חיוניות חדשה וחיים לאמנים אלו.

הקלאסיקייה # 1 : לאונרד כהן – עור חדש לטקסים הישנים -1974

לפני חודש התבוננתי בספריית הדיסקים שלי ותהיתי כמה זמן יקח לי לשמוע את כל הדיסקים שיש בה מתחילתם ועד סופם. חישוב מהיר העלה שאם אקשיב למוזיקה 12 שעות ביממה, חמישה ימים בשבוע אני אוכל לצלוח את המשימה תוך כמעט שנה (45 שבועות ליתר דיוק). שזה המון זמן.  אם כך הרהרתי לעצמי מה משמעותה של ספריה שכזו? הרי אני לא ממש מקשיב לאלבומים שבה אלא פעם ב…מחשבה איומה עלה במוחי, האם הפכתי להיות כאותם אספנים שמעריכים את הכמות על פני האיכות? מתי אתה יודע שעברת את הגבול, לרוב רק אחרי שאתה רואה אותו מתרחק מאחוריך. אולי כדאי לקחת חלק מהדיסקים למכור אותם ליד שניה ולהיפטר מדיסקים שסר חינם או שאינני מקשיב להם,  אך באותו רגע נזכרתי בכל האלבומים שברוב טפשותי "ניקיתי" יום אחד מהבית, רק כדי להצטער צער גדול על אובדנם לאחר תקופת זמן. ועדיין חשבתי שמין הראוי להתיחס בכבוד לאוסף המוזיקה שלי ואולי אתחיל בפרוייקט שיתעד אותו. מדי יום אקשיב לדיסק אחד ואכתוב עליו כמאה מילים, ככה יהיה לי תיעוד של הדיסקיה בתוך כמה חודשים. אולם חישוב מהיר הראה לי שגם אם אהיה חרוץ מאוד,  ולא אפספס אף לא יום אחד,  הרי שאני אגמור לתעד את הדיסקיה בערך בעוד עשור. (!) הרבה זמן ללא ספק.

לכן החלטתי לעשות משהו אחר ובמקום לתעד כל גחמה קניינית  שלי,  אני אתעד את האלבומים שאני הכי אוהב בתקליטיה שלי. וכך נוצר לו פרוייקט הקלאסיקיה (שילוב מנצח של תקליטייה וקלאסים, מנצח בעיקר מפני שהוא מזכיר לי את הלהקה הדגולה, קלקסיקו) ובו אני אשלוף מדי שבוע את אחד האלבומים שאני ממש אוהב ואכתוב עליו ממרחק הזמן ומתוך מערכת היחסים שלנו. לא כי הוא חדש או מהפכני או יעשה למישהו את היום, אלא כי זה תקליט שאני אוהב ולשמוע ובטח  הוא יעשה לי את היום.

אני מקווה שתהנו מהפרוייקט ואני מקווה להתמיד בו יותר משבוע אחד, (במצבי זמני הנוכחי אני לא אתפלא אם זה לא יקרה 🙂  שבוע טוב והנה אחד הדיסקים הראויים ביותר להתחיל איתם את הפרוייקט הזה 

את היית הבטחת השחר / אני הייתי הבוקר שאחרי"

באמצע שנות השבעים ללאונרד כהן היתה אחראיות להיות בלתי אחראי ככל שניתן. המשורר והסופר שהפך למוזיקאי בגיל מאוחר יחסית, חי את חיי הכוכבות של התקופה והגיע בתקליטו הרביעי צעד אחד לפני אמצעם השפל של שנות השבעים. מקום שתועד באלבום המצלצל ממרחק השנים כמדוייק מריר מרושע  ובעיקר מרשים בעומק ובחדות תיאור הנפילה שבו .

כל שיר כאן דן בצורה זו או אחרת בשפע המוגזם של חברה שיצאה מהסיקסטיז הלומת ערכים עמוקים, שהפכו במחי יד, לאבק מלאכים רדוד.  נהוג לראות את זרם הסינגר-סונגרייטרס שאליו שוייך כהן,  פעמים רבות למרות מחאתו הקולנית, כזרם המסתכל בשיריו פנימה, אל עבר  העמימות שבין שמיכות הנשמה, לציפיות העור.

כהן עושה באלבום זה את ההפך מכל הזמרים המסתגרים בחדרי השינה,  ומסובב את מבטו החוצה, אל הסלון. אותו מקום שבו יושבים אבודים, גברים ונשים,  מתחת משקפי שמש גדולות מדי. הוא מישיר מבט אל הדילרים במסיבות קוקוטייל סליזיות, אל  מסיבות חילופי הזוגות והאורגיות,  וכשוחט מיומן מבתר את אורח החיים של אומה מסניפה בהקיץ,  למעגל חיים הדונסטי של סקס, בגידות, גרושים, סמים התאבדויות ומיתות  משונות.

כל התופעות הללו,  אינן נחלתם הבלעדית של שנות השבעים. ניתן לטעון שחיינו כיום משופעים בהם לא פחות שלושים וכמה שנים אחרי.  ועדיין הסבנטיז היו נקודת המהפך בין הדור ששר "אנו נתגבר", לבין הדור שכונה במידה רבה של צדק "דור ה-אני!".  הדור שלראשונה מיקם את ערך עצמו והכסף מעל כל דבר אחר, כאידאולוגית ברירת מחדל של מחוסרי אידאולוגיה.

כהן שהתעורר אל הבוקר שאחרי הבטחת  הסיקסטיז, מציב לדור ההוא וגם לעצמו במידה רבה, מראה מאובקת ומדממת,  הממקמת את דור התוהים, הטועים, והתועים לשווא כפי שהוא באמת,  דור אבוד בשבעת  מדורי גהנום.

נכון, מדובר בגהנום הרבה יותר "גרובי-מגנובי" מהציורים של הירונימוס בוש,  אבל אל תטעו זהו אכן הגיהנום לכל דבר. ישנן כמה צירים שדרכם בוחן כהן את הקריסה הטוטאלית שמסביבו.  ציר ראשון המאפיין את רוב השירים הוא מערכות יחסים דיספונקציונאליות  בצילה של אהבה חופשית.

"והאם זה מה שרצית ?  " שואל כהן רטורית את האישה שממנה הוא נפרד בשיר הפותח את האלבום. לכל מי שקטלג  את כהן  כזמר רגיש נוגה ואפל מצפה הפתעה. באלבום זה, יותר מכל,  לאונרד שר כליצן ממורמר.  הוא זועק, מצטעק,  שולף את הבדיחות הכואבות שלו, ומטיח אותן בזו אחר זו באישה שלצידו.

כפי שמרומז בשמו של האלבום,  הדיאלוג הרטורי של כהן,  הוא בעצם תרגיל עקר בלוגיקה. כהן  מציב בכל פעם זוג משתנים אחרים במשוואות מוסד הנישואים,  רק כדי לגלות שהתוצאה היא תמיד אותם סורגים מוזהבים הכובלים יחדיו את האוהבים,  שכעת הם לשעבר, ודנים את הבאים במוסד הנישואין למאסר עולם.  בבתים רדופי רוחות רפאים של הזוג מימים עברו.

אם בשלושת אלבומיו הקודמים שר לאונרד על אהבות הרואיות, יחסי שליטה,  גבירות ענוגות שבגופן הוא  השתוקק לגעת, גבירות חורף נודדות, אהבות פטאליות,  ומערכות יחסים של שולט ונשלט, באלבום זה זונח כהן,  את אותן אהבות גדולות מהחיים,  ומישיר מבט אל המציאות הקרה והיומיומית של מיטה זוגית וחומות ההפרדה שגובהות  בתוכה מדי לילה.

כהן מתאר בהומור שחור וכואב את היחסים המתפוררים שלו עם האשה עימה חי ועשה שני ילדים (סוזאן, דווקא לא זו מהשיר סוזאן )  בדיאלוג העובר כחוט בין שירי האלבום.  גם בשיר כמו "סמ"ר כהן" הוא מוליך את המאזין בערמומיות מדיונים שברומו של עולם כמסיבות קוקטייל דיפלומטיות, מרגלים, ופידל קסטרו . רק כדי לעמתו עם  המציאות הקשה והבנאליות של השגרה המשעממת,   שמתמצה בחדרי המתנה, תורים לכרטיסים, שבסופן מצפות התאבדויות בקליע כסוף.

סאגת היחסים הלא פתורים נמשכת  גם בשיר "ניסיתי לעזוב אותך".  ושוב עולה אותה תמונה של זוג בהתפרקות שלא מצליח לפרק את השותפות. "סגרתי את הספר שלנו לפחות מאה פעמים, ועדיין אני מתעורר לצידך, השנים חולפות אתה מאבד מגאוותך, התינוק בוכה בחדר השני, וכל עבודתך נמצאת מולך "  הוא שר בעגמומיות מובסת משהו.

גם בשיר החותם את האלבום צצות שוב מערכות היחסים המעוותות. במקרה הזה מדובר בעיבוד לבלדת  הטרובדורים העתיקה "שרוולים ירוקים" המקבלת כאן מימד סאדו-קומי "שרתי את שירי, שיקרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין מושלמות ירכייך"   כהן ממשיך ולועג לעצמו ולכל גבר שניסה למצוא את הגאולה בין רגליה של מישהי. ל-"ליידיז" לכאורה שנקרות בדרכו, ולמערכת היחסים שבה הוא נתון.  "שרוולים ירוקים את לבד עכשיו, העלים נפלו והגברים הלכו" הוא חותם ברישעות.

"צ'לסי הוטל # 2"  הוא השיר הידוע ביותר באלבום. הרקע המציאותי להתרחשות השיר כבר הפך לפולקלור אורבני. לטובת הדור שלא מכיר, נציין שלאונרד וג'ניס ג'ופלין ככל הנראה קיימו בינהם יחסים כלשהם בבית המלון המוזנח צ'לסי כשהלימוזינה חכתה בחוץ, היא ביצעה בו מין אורלי על מיטה הלא מוצעת, הוא התרשם ממנה,  וכתב לזכרה את השיר,  כמה שנים אחר מותה.  למרות שמדובר בסוג של הספד,  מעניין לגלות כיצד ניתן לקרוא בין השורות קריאה חתרנית,  על יחסו של לאונרד אל הנשים בחייו באותה תקופה. מספיק לשמוע את הדרך בה הוא שר את סוף הפזמון בשנאה יוקדת ולעגנית,  ולשים לב לעובדה שהדבר הכי טוב  שיש לו  לומר בשבחה של אותה גברת מדוברת,  זה שהיא לא  שיחקה איתו את משחקי ה"אני צריכה אותך,  אני לא צריכה אותך וכל הקשקושים שמסביב ".

מצד שני לאונרד חושף פה את ההערכה שלו לג'ניס כעמיתה ומתחרה  "אלו היו הסיבות, והיתה זו ניו יורק, שנינו רצנו  כדי להשיג את הכסף והסקס" ההערכה הגדולה שלו לג'ניס,  נובעת מהעובדה שגם היא, כמוהו, לא היתה "נטורל בורן איינג'ל" של שנות השישים.

ג'ופלין כוכבת הרוק הכי אאוטסיידרית של אותם זמנים, היתה אשה יחידה כמעט במועדון מצומצם של גברים כוכבי רוק. היא נצלבה וסומנה כשר-לי-לה, ואול-אמריקן בימבו, בעקר בגלל שהיא הלכה עם הקטע הזה של אהבה חופשית, כמה זיונים רחוק מדי. כמובן שמי שסימן אותה היו דווקא אותם היפים ליברלים,  ועוד כמה מורליסטים מטעם עצמם.

לאונרד מזהה בה את אותו אלמנט פגיע מתחת לזוהר

"הדקת את אגרופך למען אותם שכמונו,

המדוכאים בידי מודלים של יופי,

התארגנת על עצמך ואמרת לא נורא

אנחנו מכוערים, אבל לנו יש מוזיקה ".

בשורות  ספורות ובדיאלוגים קצרים, יוצר כהן, את אחד הפורטרטים המדויקים האנושיים והיפים ביותר שצוירו אי פעם בשיר, כשמקלפים את השורות הזוהרות מתגלה דמותה הבודדה של ג'ניס הנעלמת לתוך הלילה בלימוזינה שלה במלוא אנושיותה הפגיעה, (אגב בורסיה הראשונה של השיר צ'לסי הוטל # 1 היא רצה אל תוך הלילה ערומה ורצה ורצה ורצה.., ) ובאותו זמן ממש חושפת גם את אנושיותו הלא מושלמת של המשורר,  שמסכם בהצהרה כמעט מתנצלת בבית האחרון "אני זוכר אותך היטב ממלון צ'לסי, זה הכל אני לא חושב עלייך יותר מדי ".

ציר נוסף ביצירתו של כהן הוא ציר המוות. כהן, שמבקרים רבים הכתירו כזמר אובדני (מה שזה לא יהיה…) עוסק פה באלבום, לא מעט במוות ובעיקר בתהיה על קנקנו. המוות הוא נוכח קבוע בשירי כהן, מחכה מעבר לכתף הדמויות והנאהבים כדי להושיט את ידיו הקרות. אבל אצל כהן המפוכח בעל העיניים האדומות מחוסר שינה, המוות לא נתפס כאיזו דרמה קווין גדולה מהחיים, יש בתקליט הזה נוכחות כמעט צינית, של מוות העושה את מלאכתו כסנדלר מיומן בשקט ובלי מהומה.
ההספד האנטי רגשני לג'ניס ג'ופלין הוא רק הסמן ההתחלתי, כאשר הוא לוקח את התפילה מיום הכיפורים "ועל המדינות יאמר מי בחרב מי באש… " ומשתמש בה כדי להספיד דור שלם שנידון למיתות שונות ומשונות. קולו נשמע על גבול האדיש , כקריין משועמם המדווח מהלובי של גיהנום, הוא מקריא את כל סוגי מיתות האפשריות כאופציות שרופא נותן לחולה הסופני שמולו.
"מי באש,
מי במים,
מי באור השמש,
מי בחשכת לילו,
מי מסמי הרגעה,
מי בדעיכה איטית".
האדישות בקולו מהווה קונטרסט ישיר להתגברות המוזיקלית שברקע, נאמן לתצורת הבלדה, אין בשיר הזה פזמון של ממש ולכן הוא מתנהל במעין מחזור מוזיקלי החוזר על עצמו. מבחינה עיבודית, העובדה שבכל סיבוב מצטרפים עוד עוד כלים אל מחול המוות הזה, גורמת לו להישמע כנשף ריקודים שבין החיים לעצמות היבשות, שיאו של השיר מגיע בכינורות הספק מייללים באימה, ספק מגחכים, החותמים את השיר ומביאים אותו לשיאו האבסורדי. אפילו המוות עצמו נתפס כסוג של ציניות כפולת משמעות בשורה המרכזית של השיר
"ומי הוא זה המתקשר?"
או במשמעות אחרת – "ומי נאמר שקובע ?".

למרות שהחזון האפוקליפטי שלו,  עדיין אינו מפוקס כאן בחדות ובבהירות כפי שיבוא לידי ביטוי באלבומו   "העתיד" הרי  שניתן לקרוא את מחזור השירים הזה,  כמעגל שלם של החטא ועונשו, כל המיתות הללו שמובאות כאן אחת אחרי השניה,  אינן אלא העונש שנגזר, על כל אותם החיים את חלומותיהם בחייהם,  ומסרבים להתמודד עם המציאות השבורה המקיפה אותם מכל עבר האם מוות מכדורי שינה אינו עונש תנ"כי כמעט, על השינה הגדולה שהדור הזה לקה בה?

"יש מלחמה בין העשיר והעני מלחמה בין האשה לגבר " לאונרד ממשיך לצרוב את התודעה הרכה עם האבחנות וההשוואות שלו,  ויאטנם ומלחמת יום הכיפורים עדיין ברקע הוא מעז לגחך את כל שירי המחאה האנטי מלחמתיים ואומר שהמלחמה היא בין אלו שחושבים שיש מלחמה לבין אלו שלא. הכל שווה, והכל שפיט הוא אומר. אין זה משנה אם אתה ימין או שמאל, זוגי או אי זוגי, שחור או לבן, יש מלחמה ואתה לא יכול להתחמק ממנה. המשעשע הוא שהפזמון נפתח לאקורדים מאז'ורים, כמעט חפלאים. ומעל כל אלו השירה של לאונרד במלוא ציניותה,  לועגת  לאלו שחושבים שהם יכולים לברוח מהמלחמה "אולי תחזור אל המלחמה? כן, כן בוא וכנס אליה…"  גם פה הוא מעמיד את היחסים בין הגבר לאשה במשוואות המלחמה  – "אני חי פה עם אשה ועם ילד, המצב הזה עושה אותי קצת עצבני, כשאני קם מבין זרועותיה, היא אומרת לי אני חושבת שאתה קורא לזה אהבה, אני מעדיפה להתיחס לזה כאל שירות חובה" , הוא מבריק שוב ושוב.

ואם המלחמה התמידית משתוללת מסביב, גם הזמר אינו יכול להתחמק ממנה. כפי שנראה בשיר הבא,  אתה לא יכול להצהיר שרק עברת שם במקרה.

"בית המשפט כה שקט,

אבל עכשיו מי יודה?

האם בנו בגדת ? 

התשובה היא רק: כן!

אם כך הקריאו נא עבורי,

את רשימת כל פשעיי

ואתחנן אל החסד

שתדחו מעלי

והגבירות מתייפחות

ולשופט אין ברירה

בגלל כל שקריו

הזמר חייב במיתה

ואני מודה לכולכם

על עבודה ללא דופי

שומרי האמת

משמריו של היופי

חזונכם היה נכון,

שלי שגוי בודאי

ואני מצטער אם זיהמתי

את האויר בשיריי

לאונרד מתעסק ביכולת של שיריו להגיע אל משהו מעבר. שקריו וזיופיו השיריים,  מחייבים אותו מבחינתו בגזר דין מוות מטעם  בית הדין של האתיקה השירית. אין לו נחמה בשירים, הם אינם מעניקים לו חסינות מפגעי השנים הרעות שבהן הוא משוטט. לאונרד  אומר אל המאזין, אני לא באמת יודע או מבין יותר טוב מכל אלו שעליהם אני מדבר כל הזמן. אני לא מצביע על ואומר הנה אתה רואה זה לא בסדר… וזה מושחת. אני חלק מהמשחק.  בבית הגנוז של השיר שיצא רק בספר השירים שלו, העניין נהיה אפילו יותר ברור.

"ותשמרו לי מקום,

בקברים הזולים.

עם אלו שלוקחים כסף

עבור ההנאה שהם מספקים

עם אלו אשר תמיד

מוכנים להתפשט

כדי שאתם תחזרו הביתה

ותשנו על חזה רוטט".

מבחינה מוזיקלית הליווי המינמלי סביב קולו  של כהן בתקליטיו הקודמים מתעבה באלבום זה ועדיין לא מדובר פה בהרכב רוק של ממש. המוזיקה נשארת דרך קבע במחוזות התזמור הקאמרי הבנוי בעיקר סביב נגינת הגיטרה הספרדית  המאוד יחודית של כהן.

רבות נאמר עליו כמשורר, כזמר, כיוצר, אולם מעט מאוד מודעים לעובדה שמדובר באחד מנגני הגיטרה היחודיים ביותר שיש. הוא לא וירטואוז סולואים גדול,  או ידען מרשים של אקורדים,  אולם מעטים מאוד האנשים שמסוגלים לנגן את הליווי  לשיריו באותה דהרת סוסים מתפרצת, שלא מפסיקה לרגע.

מבחינה הרמונית מותח לאונרד באלבום זה,  את תצורת השירים שלו למקומות שאחרי זה הוא מיעט לבקר בהם. שירים כמו "סמ"ר כהן", ו-"ניסיתי לעזוב אותך"   מתפתלים ומפותלים הרמונית הרבה מעבר לגבולות המוכרים של שירי פולק "פשוטים".  למעשה בדיקה מקרוב של "סמ"ר כהן" תחשוף שיר כמעט פרוגרסיבי בגישה ובעושר ההרמוניות, ובפרוקו של השיר לכמה שירי משנה.

העיבודים של השירים שעליהם אחראי ג'ון ליסאור (שגם היה שותף לכהן בהפקת אלבום) עשירים מאוד ביחס למינימליזם המוגן שעטף את שירי כהן בשלושת האלבומים שקדמו לזה.  אולם עדיין אנו מדברים על אלבום ספרטני,  אין כאן תופים של ממש באלבום (פרט לשיר אחד) ואת האלמנט הקצבי ממלאים כלי הקשה.

ניתן בקלות לתארך את השפעתו הרבה של סיבוב ההופעות המאולתר שלאונרד ערך בישראל   בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב~73. בנוף המוזיקלי של האלבום  מגיחות מדי פעם השפעות  מובהקות של מוזיקה ים-תיכונית.  בעיקר בהמקצבים של שירים כמו – LOVER LOVER LOVER ו THERE IS A WAR.

גם כאן לאונרד משתמש בזמרות-רקע כדי לחזק את  קולו הנמוך, ואת המלודיות של שיריו באוקטבה גבוהה יותר. כדי להוציא אותן החוצה.

למרות השנים שעברו מאז צאת האלבום אין לי ספק שחומרים שמהם הוא נוצר ובהם הוא מתעסק נותרו רלוואנטים כיום ויוותרו כך כל עוד יש מלחמה בלתי נגמרת בין הגבר לאשה.

רק בשיר אחד באלבום נשמע לאונרד כמי שאינו נמצא בשלב האוהב הנכזב והממורמר, כשהוא שר את -"קחי כמיהה זו" (דמיינו את דן כנר אומר זאת בעברית צפיחית בדבש…)  באד מהשירים היפים והפחות מוכרים שכתב, הוא  נשמע רך ועוטף  ופורש בפני המאזין מערכת יחסים נוגה שלעולם לא תוכל להתממש. 

לכהן הצעיר היתה תמיד דואליות קיצונית ביחסו לנשים.  מצד אחד הוא משועבד ליופיין מצד שני הוא תמיד מעוניין לשבור ולנפץ את יופיין,  כדי לראות אותן כפי שהן באמת. בשיר הזה (שהטענה המקובלת היא שהוא מוקדש לזמרת ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה באלבומם הראשון, אגב מעניין לחשוב על השיר הזה בהקשר למשפט הפרידה של ניקו מלו ריד, כשהודיעה לו על פירוק מערכת היחסים בינהן בשורה המיתולוגית  "אני לא מזדיינת יותר עם יהודים") הוא מביא את הרעיון הזה למיצויו הטוטלי.   ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. ולאונרד כהן מצטרף למועדון הלבבות היהודים השבורים יחד עם לו ריד, וגם בוב דילן, שכולם כתבו שירים על ניקו מוזת הקרח שלא נענתה להם.  אבל לאונרד כהן בדרכו המבריקה, גם כשהוא מאוהב  יודע, שניקו, עולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.בשורה אחר שורה של שברי דיאלוג, מטאפורות נוקבות והברקות מילוליות, מתאר לאונרד את הכמיהה אל האשה הבלתי מושגת גם כשהיא ממש לידך במלוא עוצמתה וצריבתה, כפי שכל מי שאהב אהבה בלתי אפשרית מכיר. ואפילו בשיר זה משתרבבים להם הטקסים הישנים המסתתרים בעור החדש.

ובאיזה דיוק הוא מתאר את אותה אחת שיופיה אבוד לה עצמה, בדיוק כמו שאבד להם. גם כאן השיר מוקדש לזמרת, אבל אין זו ג'ניס, אלא ניקו, ששרה עם מחתרת הקטיפה והיתה מוזה לכמה וכמה שירים מופלאים של לו ריד, דילן, וגם לאונרד כהן שנפל בקסמיה. אבל היה מספיק חכם כדי לדעת שניקו, נסיכת הקרח, לעולם לא תתן לו לראות את יופיה שבור, כמו שהיא היתה עושה למישהו שהיא באמת אהבה.

שוב מנסח לאונרד את משוואות האהבה כפי שיגדיר אותן הכי טוב בשורה מתוך שירו הללויה – " אולי יש אלוהים למעלה, אבל כל מה שלמדתי מאהבה, זה איך לירות, במי ששלף לפניך" בעיני,  מדובר באחד משיריו היפים ביותר גם אם פחות ידועים. ולכן מצאתי לנכון לתרגם (בחופשיות מה) את השורות האלו שליוו אותי דרך כל כך הרבה שנים ונשים, ולהביאם  במלואם לפניכם.

"גברים רבים אהבו

את צליל הפעמונים שהצמדת למושכות 

וכל אחד שרצה אותך,  

מצא את מה שתמיד ירצה שוב

יופייך אבוד גם לך,

ממש כפי שאבד להם

או קחי כמיהה זו  מלשוני

כל אותם דברים חסרי תוחלת שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

גופך כמו זרקור חיפוש

חושף את עוניי,

הייתי רוצה לבקש את חסדייך

עד שתצעקי ,

"עכשיו אתה חייב לנסות את חמדנותי"

והכל תלוי בכמה קרוב תשני לצידי 

רק קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיים אלו עשו

תני לי לראות את יופייך שבור

כפי שהיית עושה לאחד שאהבת.

רעב כמו מסדרון דרכו צעדו החיילים

אני עומד בחורבות מאחורייך

במעיל  חורף,  וסנדלך השבור

אני אוהב לראות אותך עירומה

ביחוד מאחור

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

את כל הדברים חסרי התועלת שידיי  עשו

התירי עבורי את כחול גלימתך השכורה 

כפי שהיית עושה,  לאחד שאהבת

את נאמנה לאיש הטוב יותר

אני חושש שהוא עזב

אז תני לי לשפוט את אהבותייך

בחדר שבו דנתי את שלי למיתה

אפילו  אלבש  עלי הדפנה ישנים

שהוא ניער מראשו

אה,  קחי כמיהה זו מלשוני

כל הדברים הבודדים שידיי עשו

תני לי לראות את יופייך נשבר

כפי שהיית עושה לאחד  שאהבת. "

זהו האלבום הראשון  שקניתי של לאונרד ועד היום קניתי אותו שלוש פעמיים.  בפעם הראשונה קניתי עותק  בקניון בבאר שבע לאחר שמאסתי באוסף הלהיטים (הצהוב) שהיה לי בתקליט והלכתי לחנות הדיסקים עם מטרה ברורה לקנות דיסק אחד שלו (תקציב של חייל, מאוד מצומצם, ולהזכירכם שבתחילת שנות התשעים כל חברות התקליטים עשו קופה ע-נ-קי-ית כשעבירו את המסטרים הישנים לדיסקים "נצחיים" במחירים מופקעים) .

כל כך אהבתי את העטיפה עם הגבר והאישה דמויי המלאכים שמזדיינים להם בשמיים,  והכותרת שנעה בין ציניות למיסטיות שפשוט בחרתי בו  על פני תקליטיו האחרים של לאונרד (ההחלטה שלי גם הושפעה קלות מהעובדה שהאלבום הכיל את השיר שהכי אהבתי מהאוסף: "מי באש") כמובן שאחרי זה קניתי גם אותם ממשכורתי הצבאית,  חודש אחרי חודש. ואני אוהב את שאר אלבומיו לא לא פחות מזה, אולם בגין היותו האלבום הראשון שאיתו התחלתי את המסע אל מקורות הכהן, יש לו מקום מיוחד בדיסקייה שלי .

בפעם השניה שקניתי אותו היתה באנגליה, הגעתי לחנות תקליטי יד שניה, בבורנמות', ודפדפתי לי בין אלפי תקליטי הויניל מחפש לעצמי משהו שלא היה לי לפני כן, לכשהגעתי אל התקליט הזה, פשוט לא יכולתי לעמוד בפני הגודל והיופי של העטיפה בפורמט התקליט, מיד  קניתי את האלבום. כשיצאתי מהחנות התיישבתי בבית קפה סמוך , התבוננתי באלבום ובעטיפה,  סקרתי בעיניי את השירים,  והרגשתי צורך עז לשמוע את הדיסק מתחילתו עד סופו כמה פעמים. אבל ידעתי שאין לי פטיפון בסביבה או עד שאחזור ארצה,  כעבור כמה שבועות, מייד סרתי  אל חנות BORDERS הקרובה, וקניתי את  הדיסק  הזה  ולו רק בכדי לשמוע אותו במשך שהותי שם, שחזרתי ארצה נתתי את הדיסק (דווקא את החדש) כמתנה למישהי, אני חושש שהיא נעלבה מהמילים. זו לא הייתה כוונתי, אולי זה קצת באיחור אבל אם את קוראת את זה (ואת יודעת מי את, לא?) אני בהחלט מצטער…

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: