בכטין הבוכה וקרנבל המאה 21 -על ההופעה של סטטיק ובן-אל בהיכל מנורה.

 

כשיצאתי מההופעה של סטטיק ובן אל בהיכל מנורה, ביום חמישי האחרון, חשבתי על היום שבו האינטרנט נולד בחיי, ולא הצלחתי להיזכר בו. אני זוכר היטב כל יום שבו נולדה אחת מבנותי, אני זוכר את החיים שלי לפני שהן היו, אבל למרות שאני זוכר את הפעם הראשונה שהתחברתי ב1996 עם צווחות לטאה מעונה למודם של האוניברסיטה, וגלשנו לאתר הסי.איי.איי לראות את הסיכום של האמריקנים על ישראל, אני לא חש שזה היה באמת ה"אינטרנט", רק דף מידע. ואז בא עוד דף מידע, נפסטר, אייסיקיו, מייספייס, פורטלים, דפי מעריצים, פורומים, אמזון, סולסיק, איביי, יוטיוב, פייסבוק…
בסתר ליבן, מהפכות מודרניות חולמות להיות רגע ריאליטי – עלומות לפניו, כוכבות על אחריו. אך האמת היא שהן פיחות זוחל במהירות העור. מתפשטות מהתרסקות טייסי קמיקזה נחשוניים, מתמסמסות לאיטן דרך חוט שדרת מובילי הטעם הבינוני עד שהן מגיעות מדוללות כמעט מכל ערך, ומתפשטות ממותגות וצרכניות בקצה הזנב הארוך, במרחב ההמוני.
שלשום הגעתי להופעה של ססטיק ובן אל בהיכל מנורה תל אביב, והבטתי עמוק אל תוך הזנב הארוך של מהפכת הוירטואליה כפי שאף פעם לא ראיתי, רגע זן מזוקק כהצצה ישירה אל המציאות.
עכשיו אחרי שצחקתם לגלגתם וכו', בואו נתחיל מהסוף, מדובר במופע יוצא דופן של סטראוסודיום-גלוטומט. טינדר-פופ ללא שבריר שניה של נפילת מתח או הפסקה לנשום. אי אפשר שלא להעריך את זה שהשניים והצוות שמלווה אותם, העמידו מופע שגורם לכל ההופעות שראיתי בעשור האחרון להראות כאילו היו סרטים מגורענים בשחור ולבן שהוקרנו בסלו מושן.
לפני שנים רבות הכתיר אחד החושבים הגדולים של המאה העשרים מיכאל בכטין, את מהות הקרנבל כמרחב שבו מתרחשת חציית הקווים המוכרים של האסור והמותר, הפיכת הסימנים על פיהם עד שהשולי הופך למרכזי, פעולות הגוף והפרשותיו מחליפים את המוח כמוקד עניין, והמעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, עד שההמון המשועבד מוכתר למלך. מקום וזמן בו מוגדר הקרנבל כניגוד למציאות היומיומית המשמימה. מרחב המשמש כאנטיתזה מאתגרת עבורה, אירוע הוליסטי אשר פותח לדיון מחודש את סמליה ואורחותיה של המציאות היום יומית. אירוע רווי בסמלים אמביוולנטיים. "סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון"
ההופעה של ססטיק ובן הבהירה לי כמה התרחקנו ממושג הקרנבל של ימי הביניים, ואני בטוח שלו נכח בהופעה אמש היה בכטין מנסח מחדש את מושג הקרנבליות שלו.
הקרנבל של זמננו הוא ההפך המוחלט מהקרנבל הבכטיני. כול כולו סימולקרת מרשמלו מורעל, המשתמשת בכל הסממנים החיצוניים של קרנבל שבו הגופני חוגג על פני השכלתני. הופכת אותו לקרנבל שיכול להתקיים רק במוח המנותק כמעט כולו מן הגוף כליל. אסופה של גירויים חזותיים וקוליים שכל תכליתם היא אחת – לרתק את המוח המורעב לעוד גירוי שכלתני של עונג. משהו שיסיט את הדעת מהעיסוק בדבר היחיד שחשוב בעידן המודרני – ה"אני".
זהו סוד ההצלחה העצומה של הוירטואלי, כל כולו מעוצב בכדי למקסם את האני שלך על פני היקום שמעבר לו וההופעה של סטטיק ובנאל היתה ההופעה הראשונה של המאה ה21 שראיתי בחיי.
אין לי טענות לססטיק ובן אל, הם גולשי גל התקופה ומאוד טובים בכך. זה לא סוד שאני חושב שהם מוזיקאים חשובים מאוד ובעלי השפעה עצומה על התרבות הישראלית. אני מלא הערכה על זה שהצליחו לגרום לאלפי בני אדם להביט על הבמה במשך שעה ועשר דקות, מבלי שיביטו במסך הנייד פרט לצילום או תיוג האשטאג לשיר החדש של השניים.
מעבר לכך אני רוצה לציין שני אירועים חריגים בהופעות פופ. במהלך השיר "ברבי" העלו השניים לבמה אורחת כבוד. בהתחלה חשבתי שמדובר בנטע ברזילי, אך בסופו של דבר התברר שמדובר ברקדנית מלאת גוף ובעלת צמה דומה שעונה לשם פלג. פלג רקדה בצורה מעוררת השתאות. המהלך הזה לשים את הנלעג והמושפל לרוב, במרכז הבמה הנוצצת ועוד בשיר שעוסק ב"ברבי" הבהיר לי איזה מרחק עברו השניים מאז שהוציאו את השיר לפני שנתיים, את ההבנה העמוקה של מעמדם כמעצבי תרבות. השניים בוחרים להשתמש בכלי הזה כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם. אבל לא פוליטיקה במובן הפרימיטיבי שלה, זו שעוסקת בגורלו של עם, בחוק הלאום, וקרבות על הגדר. אלא הפוליטיקה היחידה שבאמת חשובה לאנשי הוירטואלנד, אלו שכבר חיים בעתיד – פוליטיקת האני.
הדבר השני שהדהים אותי היה משחק. באמצע ההופעה התיישבו השניים לבדם על הבמה וערכו מירוץ מכוניות בסוני פלייסטשן כמדומני שהוקרן על המסך הענק. בעוד חצי מהקהל מעודד את בנאל והחצי השני את סטטיק.
הרגע הזה אתגר את הבנתי. כל כללי הטקס של ההופעה הופרו לרגע. ולפתע חשבתי על ברכט ושבירת הקיר הרביעי שלו. שכן המשחק הזה גרם לכוכבים שעד לאותו רגע היו במרחק מטרים ספורים מהקהל אך אלפי שנות זרקורים מעליו, להיות לרגע נגישים, לא צפויים, בני אדם ולא יצורי יוטיוב בגודל על טבעי.
נתיבי חיי הובילו אותיי לעמדה של מי שצריך לעזור לאנשים צעירים לזנק אל העולם עם חזון אמנותי משלהם. כולם מצוינים, חלקם מעולים ומיעוטם מופלאים, ועדיין בשנים האחרונות התחושה שלי היתה שלכולם חסר איזה רעב אמיתי לנסות ולנצח. קצת כעסתי עליהם, שכן אני זוכר את עצמי בתחילת הדרך עם רעב לכבוש את העולם, במבט מפוכח לאחור לא הצלחתי בכל המובנים שחלמתי עליהם, אבל אני זוכר את הרעב והרצון לעשות את זה, אל מול מה שנראה אז גבהים בלתי אפשריים.
אך לאחר ההופעה הזו, אני מבין אותם ואפילו מעריך אותם מחדש. כשאני מביט בצעירים האלו שצריכים לעלות על במה ולהלחם על תשומת לב הקהל מול הופעה כמו של ססטיק ובן אל אני מבין שהסיכוי שלהם לרתק את הקהל הגדול בדרכים המסורתיות, שואף לאפס, מלמטה.
התזמון המוזר של ההופעה יום לפני שהתפרסמה הכתבה שלי על יצרני הגיטרות הישראלים ויום לפני מצעד הגיטריסטים הגדולים של כאן 88, גרמה לי להרהר כל הדרך חזרה לבאר שבע, על האבולוציה של המוח, המוטציות הסמויית מה MRI של איברי החישה והפרשנות הקוגנטיבית שלנו.
התבוננתי בבנותיי הישנות במושב האחורי (הן התירוץ הרשמי לנוכחותי בהופעה) ותהיתי האם הן כבר תוצר אבולוציוני של מרכזי עונג וחישה שונים מהותית ממני. בסתר ליבי אני מקווה שלא, כי המשמעות היא שאני איש המערות מהמאה העשרים, והן ילדות החלליות אל מרכז העונג במוח, אך משהו בי מתעקש שכן.
כשאני חושב על תפיסת העונג של אנשי אסכולת פרנקפורט, אני מבין שהמהפכה שהם התריעו מפניה הגיעה לכאן. אדורנו צדק, בעלי ההון הבינו את מה שהאמנים מסרבים לקחת עליו אחריות, האמנות היא כלי נהדר לשינוי תודעה, ולכן שועבדה כליל בידי בעלי ההון הסמויים מן העין, בכדי לרדד אותה לכדי הפקת מיץ פטל של עונג מזוקק מהתרבות.
מהפכת הוירטואליה הושלמה, העולם שהכרתי לפני האינטרנט אבד לעד. כל טקסי התרבות שהכרתי, ואני ורבים עוסקים בהם, רלוונטים למעשה כשחזור קרבות מלחמת הפונים הראשונה. עבור בנותיי הופעת רוק עם נגנים חיים כמו של אבא (ביום שני הקרוב בעשן הזמן, אם תהיתם מתי…) שרק מנגנת ושרה את שיריה תראה לבנותיי כרישומי פחם בדגם מיניאטורי של הדבר הוריטואלי, ה"אמיתי".
חשבתי על כל אלו אמש, בראשי התנגנה פראפרזה על שירה של נעמי שמר:"אני מקלדת מישהו כותב עליי…", אבל לא רציתי לכתוב את זה. שכן זה היה יום שכולו גיטרות – הכתבה על יצרני הגיטרות, מצעד הגיטריסטים. בשלב כלשהו הוצאתי את אוסף הגיטרות שלי ונגנתי עם הגיטריסטים הגדולים של המצעד. התענגתי היטב על הרגע והגיטרות השונות. אולם כשניגנתי שמעתי את בלוז שעון החול, ומתוכו הדהדה השיחה המדומיינת בין מרקו פולו לקובלאי חאן בפתיחת "הערים הסמויות מהעין" ספרו הנפלא של איטלו קאלווינו:
״בחייהם של שליטים״, מגלה קובלאי חאן למרקו פולו, ״מגיע רגע מסוים שלאחר גאות רגש הגאווה על מרחבי האינסוף על השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה, שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם״.

 

אלן הולדסוורת' והתו האחרון – כמה מילים לזכרו של ענק עדין.

האחיין שלי תואם, בן 11, הופך להיות גיטריסט מצוין בימים אלו, לפני שבוע הוא שאל אותי אם אני חולם על גיטרות. ואם כן על מה אני חולם? סיפרתי לו על ההפרעה הנדירה בשינה שמקשה עלי לחלום, אבל השאלה עוררה את הזכרונות העתיקים ומבעד קרעי הזמן החל לחזור אלי חלום שהיו בו גם צלילי גיטרה.

הלכתי ליד בית חולים סורוקה..

איפה שסבא וסבתא גרים?

כן, והיום היה סגול ירוק במיוחד… השמש השמישה, האור התאוורר, וסעתי לאורך מסדרונות הבטון מרגיש נקי כל כך, כמו אחרי ניתוח שהצליח ואתה לא יודע למה, אבל כולך פצוע ועדיין הרבה יותר קל ומדויק.

מה? אני לא מבין, ואיך זה קשור לגיטרה…

מרחוק מרחוק, שמעתי צלילים כאלו שזורמים דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, גיטרה מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

נו וזו היתה גיטרה סטרטוקסטר כמו שאתה כל הזמן מדבר עליה?

הממ, לא ממש לא. עניתי ממש לא סטרטוקסטר…

אז איך זה נשמע? הקשה, תואם

לא הצלחתי להסביר לו אז, המשכנו לדבר על גיטרות ושכחתי מזה כליל.

הלילה התעוררתי באמצע הלילה, משהו טלטל את שנתי, מצוקה תת אורית,  כמה לילות ליד נהר הירדן גרמו לי להבין שהעיר נושמת אחרת בשעת לילה, וההתנשמות הבלתי הרמונית שלי העירה אותי וגרמה לי לעלות אל אולפן העבודה, הקשבתי למוזיקה בשלווה המהפנטת של האשמורת השניה, זו שנקיה מכל רחשי הרקע של העבר והעתיד והיא מוארת באור ההווה המתהווה. כל התלבטתי מעט מול הTIDAL מה לשמוע.

איכשהו יוצא שבזמן האחרון אני מקשיב להרבה אלבומים ששמעתי כשהייתי נער, עושה לעצמי היכרות מחודשת עם הדברים שעיצבו אותי, קצת גם כדי להבין מי הייתי ואיך הגעתי משם לכאן. ואמש הגעתי לאחד האלבומים שהעיפו לי את המוח יותר מכל. כן, בגיל 17 נמאס לי מכל ההנדריקס, הפייג', והקלפטונז. רציתי לשמוע משהו אחר, גיטריסט שמורכב מיותר משלושה אקורדים, למה להסתפק במעט, אמרתי לעצמי, זה כל כך מגביל, אני רוצה לשמוע משהו מתוחכם באמת.

לאחר שגמר להסביר לי בפעם ה287 למה ריצ'י בלקמור הוא הגיטריסט הכי מתוחכם שיש אמר לי בלקמור הבאר שבעי מחנות התקליטים, "אבל אם אתה עדיין רוצה משהו מתוחכם, אבל אחר, קח את אלן הולדסוורת', אין יותר מתוחכם ממנו, אחרי בלקמור כמובן" הוסיף, ונתן לי את האלבום הזה…

כל הדרך מהעיר העתיקה הביתה בקו 12, התבוננתי בעטיפה. איזה שם מוזר יש לאלבום הזה, והעטיפה אפילו יותר מוזרה חשבתי לעצמי, מצד אחד ילד בשחור ולבן מנגן תקליט בפטיפון עם מנואלה, ומצד שני מישהו שנראה כמו על גשר הפיקוד של האנטרפרייז, מחזיק גיטרה שהדרך היחידה לתאר אותה היא כגיטרה וולקנית.

הגעתי הביתה, שמתי את התקליט, ובין רגע הבנתי את העטיפה, התופים החלו לנגן העולם שלי הסתחרר לגמרי. המקצבים היו לא שגרתיים, בלתי אפשריים, ההרמוניה נשמעה מוזרה אפילו בשביל שנות המשונים, ההרמוניה הורכב כולו ממעליות מתכת עולות ויורדות ואז בקעה הגיטרה הבלתי אפשרית הזאת, זורמת דרך המסדרונות כמו קוי אור מהדהדים, מהירה, מתפתלת, נמצאת בכל מקום בו זמנית, בונה, וממשיכה לבנות, ממלאת כמו סנייק את החלל שמסביב… עד שהיא נעלמת מתאדה אל הקיר ומתחילה מחדש…

וואו אמרתי לעצמי, מישהו מצא את הדרך להתנתק מהעולם הזה, מי היה מאמין שאי שם בבריטניה יושב לו איש צונן וציני שהביט באור הגנוז, נכנס לפרדס ושב כדי למלא את החלל הפנוי.

לא יכולתי להחזיק יותר מצד אחד של האלבום, המוח שלי הורחב הרבה מעבר ליכולת ההכלה גם של נער נחוש בן 17. הלילה כששמעתי את האלבום, רציתי להתקשר על הבוקר לתואם ולספר לו שלמרות שלאורך היום אני שומע בלוז פולק וקוראבילי, כשאני חולם על גיטרות הן נשמעות כמו אלן הולדסוורת'.

לרוב כשחושבים על הולדסוורת' חושבים עליו כעל נגן סולו, אבל אותי תמיד הפנטו האקורדים שלו שלא נשמעו כמו אף אחד אחד, הנה וידאו שבו הוא מסביר ומדגים קצת מהתפיסה הסופר ייחודית שלו לנגינת אקורדים. גיטריסטים שינסו לנגן את האקורדים שלו, יבינו מהר מאוד מדוע האיש נחשב אימת מפרקי האצבעות. או בשמו הידוע בקרב גיטריסטים – מפרק האצבעות.

נפש האדם היא מחסן מוזר, דברים שנדמה כאילו היו משמעותיים לרגע אחד צצים וגואים במקומות הכי לא צפויים ולפני כמה שנים הקלטתי את הקטע הבא, לא בדיוק ברור לי למה, אבל כשדגתי אותו מהארכיון שלי יום אחד, חייכתי ביני לבין עצמי שכן ידעתי שזו כמעט פרודיה על הרצון שלי להיות הולדסוורת' בגיל 17. אז הנה מעט ממה שנשאר בי מהמוזיקה החלומית של הולדסוורת'

רק הלילה שמתי לב שלאלבום של הולדסוורת' שנתן לי בלקמור קראו בעברית בעצם "התו האחרון" עם הידיעה המשעשעת הזו הלכתי לישון אמש, רק בכדי לההתעורר ההבוקר ולגלות שהולדסוורת' הלך לעולמו והוא בן 70. למרות שראיתי לאחרונה כמה שיחות איתו ביוטיוב שבהם הוא נראה זקן בהרבה משנותיו, מותו עדיין הפתיע אותי. מאחר והאיש היה חייזר, הנחתי שהוא יעלה יום אחד אל גיטרת החללית שלו וימשיך לעוד איזה כוכב פרימיטיבי, אבל כנראה שגם בשמיים מישהו צריך מוזיקת לאונג' עתידנית. היה שלום הולדסוורת'. מפרקי האצבעות שלי נאנחים בעצבות