ניק קייב מציג : גן עדן, המשיח ובלוז החלקיק האלוהי – הופעה בהיכל המנורה וללא מבטחים.

אז ככה מרגיש הבוקר אחרי קבלת התורה? ככה מרגיש ההנגאובר ביום שאחרי חטא העגל? ככה מרגיש היום השדוף לאחר שכל העשן מממגדלי התאומים התפוגג ונותר רק החלל הריק?
היום אני חורבה מפוארת וחלולה, מיכל חסר תקנה של קרעי זכרונות מרגע השיא של חייך, שהתרחש לפני שעות ספורות. הרגע שבו עמדת לפתחו של הר געש, הצצת פנימה ואז קפצת בעיניים פקוחות לרווחה, קפיצת אמונה עמוק אל התהום. לא מדובר בתהום קלילה של כמה מאות קילומטרים, זו תהום הבלתי נודע המונח בשער הפער שבין האדם וגופו, בין הדם לבין הרוח שמפעימה ופועמת בו.
כשקייב שר אמש על בלוז החלקיק האלוהי (היגינס-בוזון בלוז, אגב כשקייב שאל "האם אי פעם שמעתם על חלקיק ההיגינס-בוזון?" רציתי לצעוק לו כן, הנה אחד האנשים שגילו אותו – עילם גרוס, שעמד ממש לידי), וטבלתי עמוק בנהר הצליל ששפע מהבמה וטיהר כל גוש אבל, צער וקדרות בנשמתי, כמעט בניגוד לרצוני, התגבשה בי באותו הרגע התובנה מדוע את הדברים שאנו חשים בעוצמה יותר גדולה מכל דבר: אהבה ומוות, אנו כה מתקשים לבטא באמצעות משענת הקנה הרצוץ של המילים.

ניק קייב בהופעה – היכל מנורה מבטחים 2017, צילום דויד פרץ

מדענים כבר עלו על זה. בשפה המסובכת שלהם הם יגידו לכם ש:"שפיזיקת החלקיקים העריכה שהחומר כולו עשוי מחלקיקים יסודיים אשר האינטראקציות ביניהם מתווכות על ידי חלקיקים נושאי כוח." כאילו דה…
אבל כאשר התגלתה המסה של חלקיק הבוזון -היגס, הוכחה התאוריה. רק שאם הוכחות מדעיות היו עובדות באמת, אנשים לא היו מתווכחים על כל דבר בעצם. אם תשאלו אותי ההבעיה האמיתית של תאוריות מדעיות היא שהן לא מנסות להוכיח רגשית את הדברים. ומי מאיתנו לא חושב עם הרגשות לפני הכל? לכן כל התאוריות המוכחות של היקום לא הצליחו לגרום לי לחוות את מה שניק קייב הדגים אמש בהיכל המנורה ללא מבטחים, כשהפעמון צלצל ברחבי ההיכל, הבנתי שהחלקיק האלוהי המצוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, הוא זה שמחבר אותנו כקבוצה, שמחבר אותנו עם אי הידיעה הבודדת ביקום הקיום. אך אותה תובנה גם מכילה את הבלוז המתלווה אליה: למרות שכולנו חלקיקי אלוהים, אין לנו שמץ של מושג מה לעשות עם רוח היקום והקיום שמפעמת בנו.

סקס? כסף? פוליטיקה? אוכל? סמים? הו כן, אנחנו מיומנים היטב בהסחת דעת והעמדת פנים אל מול האין הגדול, מלכי העולם ביצירת תחליפים שישכנעו אותנו שזה באמת חשוב. אבל אמש קייב שאל את כולנו בהיכל – מה החלקיק האלוהי שבכם? ומה זה אומר על מה שאנחנו בעצם – אלוהים? השטן? איוב או המשיח? אחרי אמש התשובה ברורה לי לחלוטין,  אנחנו כולם.

לפני כמה שנים נסע לו ניק קייב בז'נבה. הוא כתב על זה שיר מבריק שבו הצליח קייב לקשור בו זמנית את מאיץ החלקיקים שהוא, אל קצוות היקום התרבותי שבו מתקיימים גם רוברט ג'ונסון הצועד עם גיטרה של עשרה דולרים על גבו, וגם מיילי סיירוס צפה בבריכת שחיה. הקשבה ופענוח מילותיו של קייב כטקסט העומד בפני עצמו, מעקרות את הדבר מכל תוכן, קייב מדבר בגופו וברוחו בלי מילים בשפת צלילים שכולה תנועה אחת של טרנס מתפרץ. קייב מדבר בצלילים של להקתו הנהדרת שמאירים אותו באורות אשר הגיחו אמש מעולם אחר קייב הוא רגע מוקיון, רגע המשיח עם כנפיי פסנתר, רגע שטן אדום וחסר חמלה ורגע אלוהים מלא אור חסד.
זה לא (רק) הוא, זה מה שהוא ולהקתו עשו אמש עם החלקיק האלוהי שבתוכינו, שהפך את הערב אמש בהיכל המנורה לערב שבו הוקם, וגם נחרב בית המקדש השלישי. ערב שבו כל הכיסופים אל הדתי מצאו מענה במשהו שנע בין תפילת אשכבה, מסיבת טראנס חושי, העלאה באוב, ריקודי בלוז חושניים, טכסי וודו משונים, מחולות טנגו מוות משוניים ובעיקר בטקס הטבלה ומחילה בנהר הצליל שלא רציתי שיגמר.
ניק קייב יודע את זה, היו לי חשדות בעבר, אבל מבחינתי אחרי אמש ראיתי את המשיח, והוא בא לכאן מלווה בגיטרה לבנה ולהקה אדירה כדי לומר בפשטות את האמת:

"חלק מהאנשים קוראים לזה רוק'נרול
אבל זה נוגע עמוק עמוק בנשמתך,
ואתה חייב – חייב לדחוף את השמיים,
לדחוף את השמיים הרחק ממך"

החיים הם כאן זועק ניק קייב, ולראות אותו מקרוב כל כך, נוהם וזועק בשיא גרונו גם כשאין שום מיקרופון בקרבתו הבהיר לי היטב שאין כאן שום דבר מכאני, שכחו מהרוחני הוא צרח ונהם, אם אתם מחפשים משיח תמיד תמצאו נביאי שקר, כל הרוחני שאתם צריכים כבר מצוי בתוככם, זו רק הבחירה שלכם מה לעשות ואיך לעוות את החלקיק האלוהי שבכם שמרחיקה אתכם באמת מהדבר החשוב ביותר בעולם – לחוות את הרגע בכל מאודך ובכל רוחך ולא לפחד מלחוש את עוצמת הרגשות.

האובססיה של קייב לגעת בקהל, לגרום לו לחוש, זה הנסיון שלו להגיד לנו: "אל תחשבו – תחושו". זה אתם שמזינים את האנרגיה העצומה הזו ואני רק משקף לכם אותה מהבמה, לכן להבנתי העלה קייב את כל האנשים אל הבמה בסוף ההופעה. קייב לא שובר את הקיר הרביעי שבין אמן וקהל בשביל הקטע, הוא שובר אותו מתוך תחינה אחת ברורה, ויש שיקראו לה רוחנית – זנקו מעצמכם הוא אומר, המוות יבוא, מוכנים או לא, הטרגדיה  בדיוק כמו גן עדן, היא כאן בכל רגע נתון, אל תחיו את חייכם כחזרה גנרלית.

כשהלכתי אל עבר ההופעה בדרך יגאל אלון, ראו אותי זוג צעירים חמודים מקיבוץ בצפון ושאלו אם אני הולך להופעה, ואיפה ב בדיוק. הצבעתי על המקום – הופעת קייב ראשונה שלכם שאלתי? כן ענו בהתלהבות, אני מקנא באי הידיעה שלכם כלפי מה שאתם הולכים לחוות אמרתי ונפרדתי מהם לשלום.
כמו בהופעה הראשונה של קייב שראיתי בחיפה (הראשונה והסגורה לא הפתוחה) התחושה היתה שאתה חווה עוצמה רוחנית אדירה. ואם היה חשש שהוא לא יעמוד ברמת האינטנסיביות של ההופעות הקודמות שלו, הן נעלמו מייד לכשהקולות הראשונים בקעו מהרמקולים. הייתי קרוב לבמה שיכולתי לתהות על הצבע ומרקם הבד של גרביו (בורדו, נוצץ בהיר ושקוף כמעט) אבל מה שריתק אותו אפילו יותר מגרביו היו האישונים שלו. ובעיניו של קייב מסתתרים שני מבטים: כזה שרואה דרכך את לב היקום וכזה שרואה אותך עם חיוך, זדון או חמלה.

יש משהו שובה לב בגברים גדולים שנשברים. "ניק – זה גן עדן", זעק אמש אייל "שולץ האיום" בקול ניחר ובעיניים דומעות, הבנתי את שולץ ורציתי לחבק אותו. ניק היה בדרכו לבמה כדבריו של שולץ נקלטו במוחו, הוא היה בגבו לקהל ובדרכו לפסנתר, אבל ראיתי איך פניו מתמלאות חיוך לרגע אחד, ואז מייד שבו אל המופע. שולץ שכל ההופעה נראה כמי שמתפלל מתוכו, הגדיר משהו מאוד מהותי בהופעה אמש בהיכל מנורה מבטחים: מי שהיה מוכן להתמסר לרגע, חווה את גן העדן על פני האדמה. זה לא היה קל, כי בכל רגע ידעת שעוד מעט תזרק שוב אל בנליות כרטיסי החניה ופקקי האשראי. אבל זה הטריק הבסיסי של עץ הדעת, לגרום לך לחשוב על מה שיקרה מעבר לגן כשאתה בתוך הגן. מי שהצליח אמש להקיא את התפוח המורעל מקרבו, יכל להבין שלהיות בגן עדן זה לא להתבאס על מה שיהיה אחרי שהוא יעלם – אלא לחוות את מה שקורה, זה לחיות כאח התאום של אלביס או הנידון למוות על כסא הרחמים, הידיעה שיש מוות לא צריכה לעצור את החיים.  אלא ההפך. כל ההופעה קייב נלחם במלוא עוצמת חייו כנגד המוות של בנו, של עצמו ושל כולנו. קייב עשה זאת בדרך היחידה שאפשרית באמת, והיא לחוות את החיים במלוא עוצמתם המבעיתה ומלאת החסד. ובשביל לחוש את זה, צריך כנראה ללכת להופעה של ניק קייב, משיח אוסטרלי משוגע, פאקינג משיח אמת.

 

 

ניק קייב ולזרוס החופר

כמו חומוס ובמבה גם ניק קייב הוא סוג של סטיה ישראלית. בעוד שבעולם הגדול הוא לא יותר מאשר הערת אגב במוזיקת השוליים, עבור אותם דורות של ישראלים שהאזינו לגל"ץ בשנות השמונים, הפך קייב לאחד מענקי המוזיקה והוזכר באותה שורה עם אליליו – דילן, לאונרד כהן, ניל יאנג וג'וני קאש.

אולי היה זה השילוש החביב עלינו של  מין מוות וקדושה שמילא את שיריו, אולי היתה זו התשוקה המשותפת לישראל ולאוסטרליה כלפי המיתוסים האמריקאים הגדולים, או שמא היתה זו תדמית משורר הביבים עם מראה הליצן שאנחנו כל כך אוהבים לראות באמני ארצנו, אך בזכות ובחסד הפך קייב לכוכב על בישראל.

כשהגיע להופעות במחוזותינו נדמה כי קייב הופתע לחלוטין ממידת ההערצה שלה זכה במחוזותינו. לאחר שעבר את ההטבלה הטקסית בנהר החומוס הפך האקס-אוסטרלי המורבידי לסוג של אייקון ישראלי. בשנות התשעים נצפה קייב אוכל מצות וחזרת בסדר פסח מתוקשר וישראלי למהדרין, מככב בפרומואים של ערוץ שתיים, מכוסה בידי המכשפות, מתחבר ל אביב גפן – בקיצור אחד משלנו. בעיקר אם אותו "שלנו" היה איפשהו בסביבת שיינקין הקלאסית.
אבל הניינטיז חלפו ונגמרו. גל"ץ יצרו את מוטציית גלגל"ץ, האוזן השלישית עברה משיינקין ודור חדש של ישראלים אשר לא ידע את קייב קם. קייב עצמו החל להוציא אלבומים חסרי שכנוע עצמי  יותר ויותר שלפרקים נשמעו כמו פרודיות על ניק קייב דאז. הרחק מישראל של שנות האלפיים דעך לו קייב בשולי התודעה הציבורית. אך דווקא שם הרחק מהאוזניים המגניבות החל קייב לחדש את ימיו כקדם וגילה את עצמו מחדש כרוקר.   זה התחיל בשנה שעברה עם פרוייקט הצד שלו "גריינדרמן" וממשיך עכשיו עם אלבומו החדש –"Dig Lazarus" .

מתחילתו ועד סופו, לזרוס הוא אלבום שלם של מוזיקת רוק חופרת ללא שום בלדה שאיתה אפשר להתחתן או איזה שיר שדני ליטני וסי היימן יוכלו לבצע. בתמורה לויתור על המיינסטרים הישראלי זכה קייב באלבום השלם ביותר שלו מזה עשור (אם לא נכלול את הפסקול הנפלא שלו לג'ייסי ג'יימס ורוברט פורד הפחדן). בכדי לא לשעמם את עצמו התרחק קייב מעולם הצלילים הקבוע שלו וחיפש מקור השראה חדש. המפתיע מכל הוא שמדובר באלבום מחווה ענקי למחתרת הקטיפה וללו ריד. שיר אחר שיר באלבום משאיל/מצטט/מעתיק קייב את הרוק הניאורטי של ריד וחבר מרעיו בשנות השישים. אולם לא מדובר פה על הקטיפה של" פאם פאטאל" או "עיינים כחולות חיוורות", קייב שוקע בפרוטו-פאנק שריד יצר באלבום האפל ביותר של הוולווט -"אור לבן/חום לבן" הצד שלא מוכר לקהל הרחב (קרי כל מה שלא נמצא באלבום הבננה הידוע).

שלא כדרכו של קייב הטקסטים כמעט ולא מתפזרים למרחבים מיתולוגים ונשארים קרובים למציאות ולנרטיב של כל האנשים האבודים בערים הגדולות. גם מבחינה ווקלית מרסן קייב חלק מההיסטריה האופיינית לו והתוצאה היא משהו שבתור בוגר אייטיז בעצמי לא האמנתי שיכול בכלל להתקיים אלבום ממש, אבל ממש כיפי של ניק קייב.